הפופיק של העולם

האמת היא שאיי פסחא נכנס לתוכניות רק בגלל שהיו לנו טיסות לשרוף בדרום אמריקה.. ומאז הוא הפך להיות היעד האקזוטי שלנו.. המקום המרוחק ביותר והמבודד ביותר - באמת סוף העולם.ככל שטיילנו המקום הפך להרבה יותר מעניין בשבילנו - הנופים המדהימים וההיסטוריה המרתקת שנוצרה עקב הבידוד של המקום הזה הפכו אותו לאחר מהיעדים הכי מסקרנים עבורנו.כל זה הוביל אותנו לפרץ התרגשות כשאחרי טיסה של 5 שעות וחצי הופיעה חלקת יבשה בצורת משולש בחלון המטוס. כשהמטוס מסתובב ונוחת ילד קטן שיושב מאחורינו קורא בהתרגשות "מאמא! איסלה דה פסקווה! לו ואו!".

כשנחתנו הטמפרטורה הייתה בדיוק 27 מעלות (מי שקרא את הספר "3 דברים לאי בודד" יבין). בדיוק כשירדנו מהמדרגות של המטוס התפרץ מיכל ההפרשות שנאגר במטוס אבל ירדנו במהירות וקיפצנו מעל נהר הקקי הגדל.. ואפילו זה לא הפריע לנו.. נכנסנו דיי מהר לאווירת ה-בוא-נצלם-כל-דבר.בטרמינל הקטן קיבלו את פנינו בשרשראות פרחים (אם לא בהוואי.. אז לפחות פה..) ודיי מהר הנופים והאנשים סימנו לנו בבירור שאנחנו כבר לא בצ'ילה.תקענו יתד בחלקת אדמה משלנו באתר קמפינג רווי אוהלים עם נוף לפסיפיק (לכיוון השקיעה), בו הקמנו את הסוויטה הניידת שלנו.

האירופאי הראשון שביקר באי היה הולנדי שהגיע בשנת 1722 בזמן חג הפסחא ולכן קרא לאי בשם "איי פסחא".. אבל אנחנו נעדיף את השם לפי השפה המקומית - "ראפא נוי" (או את הכינוי The Navel of the World - "הפופיק של העולם").האמת שההיסטוריה של המקום הולכת הרבה מלפני זה - המקומיים שהגיעו מפולינזיה איכלסו את האי עוד לפני 1500 שנה ויצרו כך את המשולש הפולינזי העצום המשתרע בין טהיטי-איי פסחא-והוואי.הבידוד הוביל את המקומיים לפתח תרבות נפרדת ומנותקת מהעולם, תרבות העשירה בחקלאות ודייג ובשלב מאוחר יותר אומנות עשירה ושפת ציור יחודיים.

בתקופה של לפני כ500 שנה האנשים באי התחלקו לשתי קבוצות שהחלו בייצור המוני של מואי - פסלים בדמויות אנוש לזכר הגיבורים שהלכו לעולמם אותם הציבו על גבי במות, בדרך כלל על גדות האוקיינוס וכך יצרו שטחי פולחן קדושים. הייצור המסיבי של הפסלים הופסק אחרי שכילו את כל העצים באי. זאת ורעב מתמשך הובילו לזניחת דת המואי והריסת הפסלים בין שני השבטים, והחלפת הדת בדת איש-הציפור אשר התבססה על תחרויות בין שבטים שונים להנהגת האי.מאוחר יותר רעב מתמשך ומסעי עבדים לפרו הובילו את אוכלוסיית האי לכמות המגוחכת של כ100 איש בלבד.לאחר מכן צ'ילה לקחה בעלות על האיים ורק אחרי המצאת המטוס היעד הפך לנקודה אסטרטגית בטיסות טרנס-פסיפיק וכך החל השגשוג המחודש של האי.הגענו לראפא נוי בדיוק בזמן פסטיבל טפאטי - פסטיבל שכל מטרתו היא שימור התרבות וההיסטוריה של האי. הפסטיבל, לפי מיטב המסורת של האי, מתבסס על תחרות בין 2 מתמודדות הנמשכת שבועיים בהם מתמודדים שתי המחנות של המתמודדות בכל מיני תחרויות בהקשר של ההיסטוריה והתרבות של המקום.

מפתיע לגלות שלמרות שהפסטיבל הוא מגנט תיירים התיירים הם לא גורם במשוואה בכלל.. לא איכפת לאף אחד מקיומם או מהכסף שלהם... הפסטיבל הוא על ידי אנשי האי ובשבילם - וזה ממש מרגיש כך.

טוב.. אחרי המבוא הלא-קצר הזה נתאר קצת מה עשינו עם הזמן שלנו באי..כבר בלילה הראשון.. מסטולים מהטיסה ומהג'ט לג הלכנו לאיזור הבמה המרכזית לראות על מה כל המהומה.. אחרי כמה שירים שקטים של 2 משתתפים החלטנו ללכת לישון סוף סוף... אבל אז עלו לבמה עשרות רקדניות וכ15 רקדנים.. כולם בלבושים מסורתיים וביחד עם להקה של כ20 משתתפים התחילו לרקוד ולפזז לצלילי מוזיקה פולינזית קצבית ומגניבה... ככה העברנו שם עוד איזה שעה... כמובן שכל המילים של השירים והקריינות בין השירים בשפת הראפא נוי... לא ספרדית ולא אנגלית..זה לא הפריע למאות מצלמות בקהל לצלם בקצב של כ200 תמונות לשניה..

לפינוק העלנו סרטון קצרצר

ביום השני רצינו לראות מואי-ים.. אז הלכנו לצפון העיירה האנגה-רואה (וכן, זה המקום היחיד המיושב באי).. עוד כשאנחנו הולכים בעיירה צפינו באחת מהתחרויות של הפסטיבל - תחרות גלישה.. רק שהגלשן הוא אוסף גזעי עץ-בננה..שימו לב לתלבושת המינימלית של הגברים..ממש נותן תחושה של החיים על האי לפני מאה חמישים שנה...

בצפון העיירה שוכן אתר משוחזר של כמה מואי-ים ורמפה אל הים..הפסלים הם עצומים בגודלם והם נותנים תחושה של הרבה עוצמה ומיסתורין. יש בהם קסם שקשה לתאר או להעביר בתמונה...אחרי שהתפעלנו מהפסלים נכנסנו לשכשוך קל במים הצלולים והמלוחים כשמ-3 צדדים שלנו ניצבים מואיים ומהצד הנותר - אוקיינוס כחול וחסר סוף..

אחרי שטעמנו את המעדן המקומי - אמפנדס טונה, והתקלחנו מקלחת-קרה (הראשונה בסדרה ארוכה) חזרנו לאיזור הבמה המרכזית של הפסטיבל.. הפעם לתחרות שירים בין שתי הקבוצות..

יום למחרת - החלטנו לעשות מיני-טרק של כשעתיים הליכה אל הנקודה המרשימה ביותר באי מבחינת טבע - מכתש בקוטר של כ-2 קילומטרת בפינה של האי..אחרי הליכה בחום המתיש הגענו אל הצעדים הבודדים ופתאום נפתח לנו הנוף המדהים הזההלגונות במרכז המכתש הם של מים מתוקים שהיו נכס חשוב למקומיים במיוחד עקב העובדה שאין באי נהרות זורמים..

הלכנו על גדת המכתש אל עבר האתר המקודש ביותר לדת איש-הציפור - כפר שלם שהמטרה שלו הייתה פולחנית בלבד - בזמן האביב היו מיישבים את הכפר ומבצעים את התחרות השנתית לקביעה של השליט הרוחני של האי. בתחרות היו נבחרים 2 נציגים שהיו שוחים כמה קילומטר לעבר זוג איים קטן ושם מחכים במערה כמה ימים-שבועות עד שציפור מסויימת תטיל את הביצה הראשונה שלה.. ואז כשהביצה קשורה לראש שלהם הם היו שוחים חזרה... הראשון שהביא את הביצה הוא (או מי שהוא ייצג) נבחר להיות השליט הרוחני של האי למשך השנה הבאה והוא נחשב לאדם עם סגולות קדושות.

בביקור בכפר התחברנו למדריך מקומי שהולך על 4..

עקב המשמעות של הנקודה הזאת באי היא גם הנקודה עם הכי הרבה פטרוגליפים באי (תבליטי סלעים).

בערב אורטל הייתה מותשת והלכה לישון ואיתי חזר אל הבמה של הפסטיבל ובילה בעיקר מאחורי הקלעים..

ביום שלמחרת השכרנו רכב 4x4 עם זוג גרמנים בשנות הארבעים.. גם הם מטיילים עם כרטיס סובב עולם One World.. (למעשה כמעט כל התיירים שפגשנו מטיילים עם הכרטיס הזה... הדרך הכי משתלמה להגיע אל האי למי שהוא לא צ'יליאני..) ביחד עם הגרמנים נסענו סביב האי לראות כמה אתרי מואי..לקראת הצהריים הגענו אל מפעל המואי-ים. זהו המכתש הגעשי שבו חצבו את הפסלים הענקיים האלו.. ולמעשה כמחצית מהפסלים שנחצבו עדיין נמצאים שם קבורים. הסתובבנו בין הפסלים והתרשמנו מהגודל העצום של הדבר הזה (לפי הערכות לקח לחצוב פסל כזה כ-4 חודשים של כ-30 אנשים.. וההעברה וההקמה לקחה פרק זמן דומה..)

באותו זמן במכתש עצמו נערכה תחרות נוספת של הפסטיבל טפאטי - מעיין תחרות תריאטלון של ריצה עם בננות על הגב-שחיה-ושיט בקאנו.

אחרי התחרות ביקרנו בבמת מואי מרשימה במיוחד ששוחזרה לאחרונה לאחר פגיעת גל צונאמי.

הפסקת צהריים מתבקשת בחוף אנקינה - החוף המפורסם ביותר באי ונחשב בין היפים בעולם.. ניתן להבין למה..

לקינוח.. לקראת שקיעה - ביקרנו במואי אקיבי.. במת המואי הראשונה ששוחזרה בשנות השבעים בהתאם לעדויות המסמנות שהפנים של המואי מסתכלים לכיוון השמש בדיוק בזמן ימי השיוויון - עדות לידע האסטרונומי של התושבים של האי.. אלו הם פסלי המואי היחידים שנמצאו צופים אל הים ולא להיפך. סיימנו את היום העמוס הזה בשקיעה מדהימה נוספת מהאתר קמפינג..

בבוקר שלמחרת הספקנו לנצל את השעות הנותרות שיש לנו עדיין את האוטו והשכמנו מוקדם במיוחד לחזות בזריחה מעל המכתש המדהים עם הלגונות במרכזו..

היתה לנו עוד איזו שעה וקצת פנויים בשביל לבקר במפעל שוב לפני שהמקום מתמלא בתיירים...וזה אכן היה שווה! מהרגע שירדנו מהרכב התלוו אלינו שני כלבים, הגור שבניהם החליט לשחק משחקי נשיכה עם הג'ינס של אורטל, הייתה רק דרך אחת לעצור אותו מלקרוע את המכנס...

אחר כך החזרנו את האוטו וחזרנו למרכז העיר - לצפות בתחרות קליעה של מחצלות..

מיד אחרי התחרות ביצענו צלילה ושנורקל במים הצלולים ביותר שראינו עד כה! הבעיה היא שאין שם הרבה דגים חיים ומה שרואים הוא בעיקר שדה אינסופי של אלמוגים, ממש מרשים. למרות שאורטל בכל זאת הצליחה לראות צלופח, נחש וחיות אחרות...

אחר הצהריים יצאה לדרך תחרות נוספת של שיט קאנו.. אבל לא הצלחנו לראות הרבה מהחוף..

ביום שלמחרת ניסינו לדחות את הטיסה שלנו בכמה ימים (יכולנו רק עכשיו כי ביומיים שלפני כן היה סגור בגלל הסופש).. קיבלנו תשובה חד משמעית של 'לא' כי כל הטיסות מלאות ל4 שבועות הקרובים.. :(ביום הזה תכננו ללכת למוזיאון.. אבל אז גילינו שהוא סגור בימי שני... אז סתם הסתובבנו באיזור הצפוני של העיר וראינו שם עבודות יד (ארטיזניה)

ראינו את הכנסיה המקומית שמשולב בה הכתב המקומי בכניסה..

אחרי ארוחת צהריים חפוזה הלכנו לראות תחרות קליעה על החוף... הגברים בלבוש המסורתי.. והחניתות עשויות במבוק ואבן בזלת קשה מגולפת..

אחר כך התחלנו ללכת לאיזור שעוד לא חקרנו מצפון לאי אבל חוסר תכנון הוביל אותנו לסיום המים שלנו ולצמאון גדול... אז פשוט לקחנו טרמפ במאחורה של רכב שטח עם קבוצה שעשתה טיול מאורגן באי... ככה הגענו למערות מעניינות שבהם נהגו לחיות בעבר..שוב הגענו לראות את אקיבי...

והגענו אל אתר מעניין שיש בו מואי שהשאירו בתנוחה המקורית של הפנים מטה לאחר שהמריבות הובילו את המקומיים להפיל אותו באופן הזה.

וככה נשאר לנו חצי יום בלבד עד הטיסה שבהם הספקנו ללכת למוזיאון לביקור בחטף לצפות במתחרים שחזרו מתחרות הדייג שוקלים את הדגה..

השופטים רושמים את המשקל ומשקללים את התוצאות..













ונפרדנו סופית מהאוהל שלנו שמכרנו לאתר קמפינג שבו ישנו...

כשאנחנו מצויידים במואי קטן מעץ, קערה עם כתב רונגו רונגו, דיסק עם המוזיקה המקומית ובעיקר מלאים חווית ותמונות נוף עלינו על המטוס חזרה אל האנושות ואל העולם האמיתי.. בזאת תמו 6 ימים של חלום אמיתי.. לפנינו קונקשן של לילה בסנטיאגו ואחריו.. ברזיל!

עוד תמונות:

אורטל ואיתי