נחתנו בסנטיאגו בשמונה בערב כאשר הטיסה לברזיל רק בשבע בבוקר. כיוון שמדובר בשעות שינה מעטות בלבד החלטנו לבלות את הלילה בשדה התעופה. מצאנו לנו בית קפה עם ספות ליד השולחנות, כיוונו שעון ופשוט נשכבנו לישון. כשקמנו, ראינו את כל הספות של המסעדה מלאים באנשים ישנים, מזל שהצ'יליאנים כל כך אפטיים....לאחר קונקשן בלתי צפוי בסאו-פאולו נחתנו בריו דה ז'נרו האגדית בכוונה לצאת ממנה לכמה ימים לעיירה קולוניאלית נחמדה שנקראת אוורו פרטו ולחזור כמה ימים בודדים לפני הקרנבל. הדרך היחידה להגיע לעיירה הייתה לעבור בתחנת האוטובוסים המפוקפקת (בלשון המעטה) של ריו. שם קנינו כרטיסים לשעה אחד עשרה בלילה, מה שהשאיר לנו 7 שעות של המתנה בתחנת אוטובוסים שלעומתה התחנה המרכזית של תל אביב היא מלון 5 כוכבים. בכל התחנה נמצא 
מאוורר אחד בלבד בחום של 35 מעלות עם לחות גבוהה, בכניסה יש הרבה שוטרים ואנשי צבא המרמזים על הסכנה באזור ובחוץ אפשר להרגיש את האמיתות שבסרט "עיר האלוהים". כיוון שהיה כל כך מפחיד להסתובב באזור הזה החלטנו להישאר בתחנה הנוראית למשך שבע שעות מול מאוורר עלוב ולקרוא ספר או לנמנם (בתורות כמובן). בדיעבד גילינו שהיה לובי מיוחד ללקוחות שכלל מזגן ואינטרנט חינם....
אז אחרי לילה נוסף ללא שינה איכותית הגענו לעיירה והתמקמנו בהוסטל הראשון שלנו בברזיל, שהיה לא זול בכלל אבל עם אווירה טובה. בארבעה ימים הבאים ירדו הרבה מאוד גשמים כך שבילינו הרבה מאוד זמן בהוסטל והתגבשנו עם שני ספרדים, מקסיקני ואנגלי אחד שמטייל כבר שנתיים. בלילה האחרון אפילו הכנו ארוחת ערב משותפת - הספרדים היו אחראיים להכין טורטיה ספרדית משובחת המקסיקני הכין אורז חסר מעוף ואורטל הכינה סלט ישראלי.
אוורו פרטו היא עיירה שהתעשרה במיוחד עקב מכרה זהב קרוב שבו נחצבה חצי מכמות הזהב בעולם! לכן העיירה גדלה בקצב מסחרר ויש בה הרבה יותר כנסיות ממה שמצפים. בין לבין כשלא ירד גשם יצאנו לטיול בעיירה, רחובות מרוצפים אבן בנויים על צלע ההר עם עליות וירידות חדות, כנסיות 
פורטוגזיות יפיפיות ובובות של נשים כושיות על עדן החלון (נוכחנו לדעת שאנשי העיירה גברים ונשים נשענים על עדן החלון בדיוק כמו הבובות...)
ביום האחרון שלנו ראינו מצעד של ילדים מנגנים בתופים פשוטים ומתכוננים לקרנבל שיערך בעיירה. באופן מפתיע, את התופים שמעו למרחקים עצומים. היה מדהים לראות איך כל ילד מכה בצורה הכי פשוטה בתוף אך בסוף יוצאת מנגינה קצבית. למה לנו לא היו שיעורי מוזיקה כאלה בבית הספר??
באוורו פרטו התוודענו לראשונה לאוכל הברזילאי. אחרי צ'ילה זה היה ממש תענוג! נהננו מארוחת צהרים ביתית הכוללת צלחת גדולה של אורז, שועית שחורה, כמה ירקות ומנת בשר או עוף בפחות מ- 13 שח. בין היתר טעמנו את המעדן המקומי שנקרא "פאו ד'ה קייז'ו" - לחם גבינה (שזה למעשה משהו במצב צבירה ביניים בין לחם לגבינה), פשוט תאווה לחיך...
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה