אורטל ואיתי מסביב לעולם: שלושה ימים במרכז צ'ילה

אחרי שהיינו בדרום ובצפון צ'ילה (המדינה הארוכה ביותר בעולם) הגענו אל המרכז - איזור סנטיאגו.קצת לפני סנטיאגו החלטנו לבקר בעיר הנמל ולפראיסו שעליה שמענו המלצות ממטיילים וצ'ילאנים רבים.. מה גם שהעיר מוכרזת כאתר שימור עולמי באונסקו - נשמע מבטיח..ההגעה לולפראיסו היא אחת מגרועות שהיו לנו בכל עיר בטיול עד עכשיו - הגענו אחרי אוטובוס לילה בשעה 6 וחצי בבוקר.. לתחנת אוטובוס דביקה שהשירותים בה נפתחים רק ב7 (יופי באמת..) ואחרי שלא ענו לנו בהוסטל שרצינו להגיע אליו החלטנו פשוט לקחת אוטובוס לשכונה שלו (שכונה מרכזית) ואם בו לא יהיה מקום - לחפש אחר..פה התחיל מסע שבו שאלנו קרוב ל-10 צ'יליאנים (עוברי אורח, בעלי מסעדות, נהגי אוטובוס, מתדלקים ועוד..) איפה אנחנו יכולים לקחת אוטובוס לשכונה הזאת (שכונה מרכזית.. בטח כולם ידעו).. ו.. כל אחד אמר משהו אחר לגמרי! - ואנחנו כמו כלבים מאולפים מצייתים בכל פעם.. אחרי שהבנו שבמשך יותר משעה הובילו אותנו במעגל חזרה לתחנת האוטובוסים הבין-עירוניים שממנה יצאנו למסע - התייאשנו סופית והחלטנו לקחת מונית.. הבעיות לא הסתיימו שם - המונית עצרה בכיכר כלשהי והנהג אמר לנו לעלות כמה מדרגות ושם יהיה ההוסטל.. לא האמנו לו.. ואורטל ירדה איתו לאמת את הדבר - שהתברר בסוף כהוסטל אחר.. משם הוא לקח אותנו באמת להוסטל.. אבל גילינו שהוא מלא.. התחלנו ללכת להוסטל אחר שהיה קרוב שבו ענו לנו אחרי דפיקות רבות על הדלת ולמזלנו הצלחנו בסוף למצוא שם מקום וללכת לאכול ארוחת בוקר סוף סוף.

לא עשינו הרבה בולפראיסו.. ראינו סרט בהוסטל, ובגלל הזמן המועט החלטנו להצטרף לסיור הליכה של אחר הצהריים עם כמה אנשים מההוסטל. הסיור התגלה כחשוד כשהמדריך (עם מבטא גרינגו כבד) פתח עם המשפט "אני עדין בונה את הסיור אז זה טוב שתשאלו שאלות - שאני אדע מה לבנות" הסיור התברר כסתם הליכה בעיר וארוחה במסעדה נחמדה בסוף (והגרינגו הוא אמריקאי חרטטן שהשתקע בעיר ורוצה לאכול בחינם).
ולפראיסו עיר יפה שבנויה על הרים רבים עם בתים צבעוניים והרבה ציורי רחוב..

ברחבי העיר זרועות עשרות מעליות, שעשרות שנים עוזרת לתושבים לעלות אל השכונות הגבוהות.. עלינו במעלית הותיקה ביותר - סביבות ה125 שנה..

סיימנו את היום בבאר נחמד ופיצה ולמחרת - אוטובוס לסנטיאגו - בדרך לפגוש את לורה וארווינג שהכרנו דרך HospitalityClub..הפעם קבלת הפנים הייתה חלקה (יחסית) - מצאנו את השכונה למרות שאורטל איבדה את הפנקס שבו רשמנו את הכתובת המדוייקת.. מצאנו אינטרנט והתקשרנו אפילו בסקייפ לוודא שהם בבית..ארווינג היה בבית ופתח לנו את הדלת - בחור עם בנדנה של פיראטים וזקן באורך מטר בערך (אחר כך התברר לנו שהוא גם הולך עם מקל הליכה כסוף עם צורה של נחש בסופו עקב בעיות באגן) בקיצור - טיפוס מבהיל תחילה.. אבל התברר כאדם נחמד מאוד - הראה לנו את החדר שלנו ונתן לנו מפתח.. ואחרי שהוא יצא לעבודה (הוא עובד כספר) יצאנו גם לבחון את האיזור..אחרי שראינו שביום שני כל המוזיאונים סגורים מצאנו את עצמנו בתנומת צהריים בצל העצים בפארק גדול במיוחד..אחר כך ראינו תחנת רכבת מרשימה שעוצבה על ידי האדריכל הצרפתי אייפל (כן, ההוא שעיצב את..)

בערב פגשנו את לורה הנחמדה ובילינו איתם קצת בדירה..

ביום השני שלנו בסנטיאגו הסתובבנו במרכז העיר ועלינו לתצפית על גבי הר שבמרכז העיר..
בגלל שסנטיאגו מוקפת הרים מרבית השנה העיר מכוסה בערפל סמיך של זיהום אויר.. אחרי גשם התצפית הזאת אמורה להראות אחרת..

הסתובבנו קצת בשווקים

כנסיות מעוטרות

בכיכרות אירופאיות למשעי

ביקרנו במוזיאון ארכיאולוגיה מרשים

קנינו לאורטל נעלי טרקים חדשות

ואז יצאו לחפש מסעדה שבה נקנה ללורה וארווינג חומוס.. לא היה קל למצוא את הכתובת של המסעדה הזו באינטרנט.. הגענו ושמחנו למצוא אכן מסעדה עם תפריט מלא באוכל ישראלי

הבעלים התבררה כתימניה ישראלית שגרה כעת בסנטיאגו..החלטנו במהירות לאכול פתות.. אורטל נכנסה למטבח לסייע..

מצויידים בחומוס, טחינה וכדורי פלאפל יצאנו בדרך חזרה לדירה של לורה וארווינג..

הוספנו סלט ישראלי ושייק אבטיח-מלון-נענע (קנינו אבטיח 12 קילו מתוק ומעולה במחירה של 8 שקלים בערך) ואכלנו איתם ארוחת ערב "ישראלית".. כשאנחנו מתגאים בתרבות האקלקטית שלנו והם מנסים להיות מנומסים ולהתפעל מהאוכל (החומוס היה נוראי).