למרות שהתחלנו להיות קצת לחוצים בזמן לקראת סוף הטיול בסין החלטנו עדיין לא לוותר על טיול של כשבוע בין כפרים של בני מיעוטים שמתחיל בעיר קאילי ומסתיים בעיר ינגשאו.
היינו מאושרים שמצאנו כרטיסי רכבת לילה מגווילין (קרוב לדאלי) עד לקאילי למרות התקופה שהייתה קצת אחרי חג גדול בסין... ואכן הגענו לקאילי בשעת לפנות בוקר אחרי רכבת של כ-12 שעות... כרגיל גם הרכבת הזאת, כמו כל הרכבות בסין, הייתה חוויה מעניינת.
במהרה עלינו על אוטובוס מקומי שיקח אותנו לכפר הראשון - שיג'יאנג. כפר ממש נחמד של מיעוט בשם "מיאו" (כן, כמו הקול של החתול...).
היה יפה לראות כפר שנשתמר יפה אבל גם התפתח תיירותית יחסית - היו חנויות מזכרות ותיירים רבים באופן יחסי למה שציפינו.
בשביל לטעום את הכפר באווירה הנכונה החלטנו להתאמץ ולחפש עם התיקים הגדולים מקום לינה עם אווירה משפחתית (הדבר לא ממש קל כשאתה סוחב קילוגרמים וצריך לטפס ממש על ההר בשביל להגיע לבתים מחוץ לרחוב הראשי של העיר). לבסוף מצאנו משפחה נחמדה שהיה לה חדר נחמד עם נוף יפה של הכפר מלמעלה.
האם של המשפחה הסכימה לעשות לאורטל תסרוקת של אשת-מיאו
זה יצר כל מיני תגובות מצחיקות כשהסתובבנו ברחובות... הנה לדוגמא תמונה שצילמנו שהפכה במהרה לתמונת מחזור של רבע מהכפר
במרחק לא רחוק מהבתים נמצאים השדות אורז העצומים שמשתרעים מכל כיוון של הכפר
האנשים בכפר הזה מאוד אוהבים לחגוג ובעצם חיים בין פסטיבל לפסטיבל.. הדבר היה מאוד מורגש כשראינו בערב "מיני הופעה" של הריקוד, מוזיקה ולבוש המסורתיים.
לאוסף התמונות המלא (אין לנו זמן להעלות כל כך הרבה תמונות לבלוג אז אנחנו שולחים לינק לרשימה המלאה):
משיג'יאנג המשכנו לכפר שהיה הפינה הנידחת של הטיול-כפרים (לא הרבה יוצא להגיע למקומות שלא רשום עליהם בלונלי-פלנט). זה כפר שכששאלנו עליו שאלות במשרדי התיירות אמרו לנו לוותר בגלל שאין דרך להגיע אליו עקב הדרכים המשובשות. אנחנו לא נרתענו ועקבנו אחרי ההוראות המעולות שהדפסנו מהאינטרנט (בעצתו המעולה של יפתח!)... והצלחנו אחרי יום נסיעות מתיש שכלל 3 אוטובוסים וסוס לתיקים שלנו (לשעה וחצי האחרונות, כשאנחנו הלכנו ברגל) להגיע סוף סוף לכפר צ'ונג-צ'ינג.
הכפר הזה הוא כנראה מה שנזכור לעוד שנים רבות - כפר אורגינלי של מיעוט בשם "דונג", כולל מבנים מסורתיים, רחובות משולבים עם תעלות מים, בתי מגורים עשויי עץ ללא מסמר אחד, והכי חשוב - רק מקומיים, אין תיירים, אין חנויות מזכרות... פשוט אווירה מקורית ואותנטית. החלטנו לא לעזוב ביום שלמחרת (באוטובוס היחיד האפשרי מיד לפנות בוקר) ולהישאר ליום נוסף...
בבוקר פשוט הסתובבנו ועלינו על כל הר באיזור עד שהצלחנו למצוא את התמונה המושלמת של הכפר (שימו לב למיקום בין העיקול של הנהר שמזרים גם את המים בתעלות הפנימיות בכפר)
ניסינו עד כמה שאפשר להשתלב עם המקומיים ואל העבודות שעדיין הם מבצעים בשיטות עתיקות, כמו לדוגמא ניקוי האורז
ושיטוח הבדים (הפטיש הזה כבבבבבד)
המבנה המרכזי בכפר הזה (כמו גם בכפרי הדונג שהיינו בהם בהמשך) הוא מגדל התוף שבו מתאספים לאסיפות, או מכים בתוף בשעת צרה. זה עוד הוכחה לשליטה המדהימה שפיתחו בני הדונג במלאכת הנגרות.
כמובן שמבחר האוכל הינו מצומצם בכפר מסוג זה, אך למזלינו היו להם דגים זמינים בנהר! וכן, זה היה הדג הראשון של איתי שהוא אכל מרצונו המלא (היו עוד הרבה אחריו....)
מוקסמים מהאווירה שספגנו המשכנו במסלול עד לכפר זאושינג (שוב - יום נסיעות ארוך במיוחד בדרכים לא סלולות, כשמרביתו 
באוטובוס שלא היה מתקבל לאף מגרש גרוטאות בארץ). זאושינג הוא כפר דונג שפותח תיירותית הרבה יותר, ובצדק - כפר גדול עם הרבה מאוד מה לראות בתוכו (5 מגדלי תוף)
היה לנו מזל ופגשנו סינית נחמדה מאוד שעובדת במשטרה המקומית והראתה לנו את הכפר
בערב פגשנו טיול מאורגן מישראל שהגיע אל הכפר וערכו עבורו הופעה של מוזיקה, ומשחק של בני הדונג.
לאוסף התמונות המלא
לפני שעזבנו ראינו עוד כפרון קטון לא רחוק מזאושינג בשם טנג-אן שהיה לא מרגש במיוחד.. לאחר מכן המשכנו לתחנה האחרונה לפני ינגשאו - טרסות האורז
(בזאת בעצם כבר הגענו למיקום תיירותי ונוח הרבה יותר). התחלנו את הסיור בכפר דזאהי (אחרי שהיה לנו קצת קשה להגיע לשם בדיוק.. אוטובוס מעצבן שהוריד אותנו רחוק, וכמה שנתנו לנו טרמפ ל
חלק גדול מהדרך ואז רצו שנשלם להם...).
אחרי שהגענו למקום הזה התחלנו לטפס עם התיקים הגדולים אחרי מישהו שרצה להראות לנו את המקום שלו... ואחרי חצי שעה של טיפוס(!!) הבנו שאנחנו במיקום ממש יפה עם נוף אל העמק שמכיל את כל הטרסות. סגרנו על חדר קטן עם חלון ממש אל הנוף.
בערב הייתה חווית-כמעט מדאיגה כשאיתי גילה שהוא שכח את המשקפי ראיה איפושהו... אחרי שחזור צעדים של כ-15 דקות (בשעות החושך) הגענו למקום שעצרנו בו במהלך היום ולמזלנו המשקפיים היו שם(!).
ביום שלמחרת יצאנו לטרק של חצי יום (עם התיק הגדול..) אל הכפר הידוע ביותר באיזור - פינג-אן. זה הכפר שכל התיירים שמגיעים ליום מגיעים אליו..
בדרך היה לנו עוד הזדמנות לעכל את הנוף המדהים שנוצר בידי המקומיים בעשרות-מאות שנים האחרונות..
אצנו-רצנו מפינג-אן אל ינגשאו.. התחנה האחרונה בטיול הקטנטן..ינגשאו ידועה בזכות הנוף הגיאולוגי הייחודי שלה - אלפי גבעות גיר בתלילות מאוד לא אופיינית... נוף שאפשר לבהות בו שעות ולהרהר "מה לעזאזל קרה פה?"..
הנוף הזה הפך את ינגשאו לעיר סינית מורכבת במיוחד - אוכלוסיה מקומית לא עשירה במיוחד, והרבה הרבה תיירים... מה שיצר את "רחוב התיירים", ועוד הרבה רחובות מסביבו שמכילות המון מסעדות תיירותיות מאוד שמאוד מפנקות עבור תיירים מערביים (במיוחד תיירים כמונות שבאו מהאיזור הכפרי).. לא פסחנו על פוטנציאל-החגיגה וחגגנו עם פיצה באחת מהמסעדות בערב הראשון :)
באותו ערב "נחטפנו" אל עבר בית ספר ללימוד אנגלית של מקומיים שהבטיחו להשקות אותנו בבירה ולתת לנו פירות בתמורה ש... נדבר איתם אנגלית! היה מעניין ליצור קשרים עם אנשים צעירים שמאוד מתעניינים באנגלית באופן הזה (ואכן היה גם בירה..).
ביום שלמחרת בינגשאו טיפסנו על אחת מהגבעות ועשינו שיט ברפסודת במבוק (ממונעת ותיירותית) באיזור ידוע מצפון לעיירה.
למרות המחיר הכבד החלטנו שזו תהיה חוויה שלא נשכח הרבה זמן... ואכן הבוקר התחיל במהרה כשהבנו שלא כיוונו טוב את השעון (טוב, בעצם איתי הוא זה שאחראי על זה)... אבל לא פיספסנו עדיין את ההסעה הפרטית שחיכתה לנו...
הגענו לשדה פתוח שניפחו שם את הכדורים הפורחים... ואז פשוט עלינו על אחד מהם (עם עוד זוג תיירים, ומפעיל הכדור פורח)
היה מדהים לראות את הנוף הזה "מתחת לרגליים", בתזוזה איטית ושקטה (למעט הרגעים של הניפוח שהיו מאוד חמים וקצת יותר רועשים)
השלווה הגדולה הופרה כאשר צרעה גוססת ולוהטת נחתה על השיער ליפה של איתי. משום מה היא האשימה אותי בכל הכבשן שעברה ועקצה אותי ביד כשניסיתי לסלק את העצם הלא מזוהה והלוהט מהראש שלי.
הנזק היה מינימלי, אבל הסיטואציה הייתה קצת מלחיצה.. אבל אחרי כמה דקות כשהבנו מה המצב המשכנו להינות מהעניין ולתת לעקיצה להתנפח לבד..
בהמשך היום שכרנו קטנוע ונסענו לתור את האיזור... די במקרה הגענו לאטרקציה 
תיירותית מצפון לינגשאו שנקראת שנגרי-לה 
שכללה שיט על נהר קטן עם נוף דיי מרהיב ועוד כל מיני מיצגים שמדגימים את החיים של המקומיים באיזור.
אחר כך המשכנו לנסוע בכל מיני דרכים שאורטל לא חיבבה במיוחד (דרכים צרות שמתאימות הרבה יותר לאופניים מאשר לאופנוע), וראינו גשר עתיק
הגענו עד לגבעה מפורסת בשם גבעת הירח. הסיבה היא חור עגול שפעור במרכזה, שבזוויות שונות ממש נראה כמו הירח במופעים השונים שלו...
טיפסנו עד לחור עצמו, ולאחר מכן עד הפסגה לקבל נוף שראוי על מנת להיפרד מינגשאו כמו שצריך...
וזהו, באותו הערב כבר היינו על אוטובוס לילה (מלא דרגשי שינה) בדרך לשנזן - העיר שממנה אפשר לחצות את הגבול להונג-קונג... ובעצם כאן, אפשר להגיד, סיכמנו את השהות שלנו בסין... עבר מהר!
לאוסף התמונות המלא
על הונג-קונג המדהימה - בפוסט הבא...
איתי ואורטל
