הגענו לפוארטו נאטאלס בערב, אבל לא רצינו לבזבז זמן בעיר עצמה ויצאנו למירוץ קצר למצוא הוסטל ולעשות קניות בשביל לצאת לטרק ביום למחרת..למי שלא מכיר, הטרק המדובר הוא מהידועים והיפים ביותר בכל יבשת דרום אמריקה בפארק שנקרא ¨טורס דל פיינה¨.
הפעם נפלנו על ההוסטל שנזכור לרעה כנראה מכל הטיול.. הכל התחיל כשבחורה קופצנית ועליזה הציעה לנו לבוא להוסטל שלה כשהיא ראתה אותנו עם המוצ'ילות, והחלטנו לחרוג ממנהגנו של להגיד לא כברירת מחדל וללכת איתה... אחר כך התברר שזה לא באמת הוסטל שלה אלא בבעלות של אבא שלה - יצור מגעיל ממוצא דני... זה היה מבאס במיוחד בגלל שהיינו צריכים להשכיר ציוד קמפינג, ולסגור על כרטיס אוטובוס אל השמורה של הטורס דל פיינה..אחרי שסגרנו על כל זה דרכו ואורטל התלוננה בעברית על זה שהוא גובה יותר מאשר הוסטלים אחרים הוא אמר לנו משפט שנזכור לעוד הרבה זמן, בתרגום חופשי - "זה טוב שאת בוכה, את יודעת למה? כי רק כשהתינוק בוכה האמא מייצרת חלב.." אורטל הייתה בשוק ולא ידעה אם להביא לו כאפה או לא, ואיתי פשוט ניסה לקצר את כל הפרוצדורה ולסיים את היום הארוך וצחק מרוב ייאוש...
ביום שלמחרת אחרי שדיללנו את התיקים בהתאם לטרק, ולמרות זאת הם היו מלאים מרוב אוכל יצאנו לדרך באוטובוס של כל האירופאים (הישראלים נוסעים באוטובוס היותר זול..) והיינו כל כך לא מוכנים שרק באוטובוס סגרנו על המסלול שאנחנו הולכים לעשות ה-W ההפוך ועוד קצת, סה¨כ חמישה ימים...לכן איך שהגענו לשמורה לקחנו את המעבורת כדי להגיע לתחילת המסלול והתחלנו לטפס לראות את הקרחון גריי..
לאיתי הייתה התחלה ברגל שמאל, לאחר שהטונה שאכל לארוחת צהרים לא שחתה עם הזרם במערכת העיכול...לאחר שהיא יצאה החוצה בדיוק בדרך בו היא נכנסה הכל הפך הרבה יותר קל, חזרו לאיתי הכוחות ואחרי יום ארוך הגענו לאיזור קמפינג חינם שהיה ממש נחמד ובאוירה אינטימית. בבוקר שלמחרת יצאנו לתצפית ממש מרהיבה על קרחון גריי - משטח מלא קרח בגווני כחול-לבן מרהיבים...
באותו יום עשינו את כל הדרך לעמק הצרפתי - העמק המרכזי בפארק, באותו יום הרוח עשתה לנו צרות צרורות ממש רוח איימים, למעשה רוח זה מילה קטנה, אולי הוריקן זה מילה יותר קרובה...למחרת עשינו יום טרנקילו שכלל עלייה לתצפית בעמק עצמו וחזרה לאותו אוהל שישנו בו בלילה הקודם... התצפית הייתה ממש יפה, העמק הוא בין הר מושלג עם קרחון ענקי עליו, הטורסים ממול, וביניהם הרחק למטה באופק לגונה בצבע תורכיז מהפנט... בהחלט מרשים!
ביום הרביעי - מתקרבים לסוף, ועושים יום קשה במיוחד שכלל את כל ההליכה אל הטורסים (בדרך ראינו הרבה קונדורים מעופפים בשמים - ציפור ענקית! הכי גדולה בעולם!), הקמת אוהל, ועליה לתצפית של הטורסים (ויתרנו על הזכות לראות אותם בשקיעה..) האמת, שלא היינו מוכנים למראה כזה מרהיב, במיוחד עם הלגונה הירקרקה והקרחון שמתחת לטורסים...מדהים זו מילה שלא מתארת מספיק את ההתפעמות שלנו מהמראה השמיימי הזה.... באותו זמן שהיינו בתצפית עצמה, תופסים מחסה מהרוח בין 2 סלעים דיי גדולים, כנראה שכל כך נהננו ממראה הטורסים שהאדמה רעדה... לא במובן המטאפורי - באמת הייתה רעידת אדמה! ממש שמענו רעש עמום מהמרחק ואבנים קטנות נפלו מהר שליד הטורסים אל הלגונה... היה דיי מלחיץ ונעמדנו בשטח פתוח ככל שאפשר... אבל בסה"כ זה עבר ולא היו בכלל בעיות (בדיעבד גילינו שהמוקד של הרעידה היה הרבה יותר צפונית - קרוב לסנטיאגו). ביום אחרון - ירדנו עד לנקודת ההתחלה אל האוטובוס חזרה לפוארטו נטאלס...
לאורך כל הטרק היה ממש נחמד, האווירה של ה-לבשל לבד, להקים אוהל (אותו אוהל שקנינו בפונטה ארנס ששמר עלינו היטב מפני הרוחות הידועות בפטגוניה), לשוחח עם אירופאים חמודים עם ציוד מטורף (מקלות הליכה, ואוהלים שנראים כמו אומנות מודרנית)...כשחזרנו לעיירה הדבר הראשון שחשבנו עליו זה למצוא אכסניה חדשה שתהיה כמה שיותר רחוקה מהחלאה שישנו אצלו קודם לכן. ומצאנו! אחת האכסניות הטובות שהיינו בהן ולו רק בגלל הבעלים של המקום שהיה אחד האנשים הכי נחמדים שפגשנו בטיול!
כבר למחרת בצהרי היום אצנו רצנו לנו ליעד הבא - אל קלאפאטה, משם מגיעים לקרחון המתנפץ - פריטו מורנו. קרחון יפיפה ועצום בגודלו (בולט 60 מטר מעל המים!) שכל כמה דקות נופלת לו חתיכה ומתנפצת לתוך המים! כל נפילה כזו היא עוצמתית ומלווה ברעש עצום ומרגישים אותה גם ממרחקים... מזכיר את פיצוצי הבניינים בדינמיט שרואים בלאס וגאס מידי פעם
לא ראינו צורך להישאר בעיירה הזו יותר מהנדרש והמשכנו במסענו לאל צ'לטן, עיירה קטנטונת שנמצאת ממש בתוך שמורת טבע. בשמורה הזו יצאנו לטרק של 3 ימים קלים בכדי לראות את ההר הידוע ביופיו בכל פטגוניה - הפיץ רוי.
כיוון שידענו שמצפים לנו רק 3-4 שעות הליכה ביום (מעט מאוד לעומת ה- 7 שעות הליכה בטורס דל פיינה) לקחנו איתנו ספר להעביר את הזמן באוהל. ביום הראשון הגענו למאהל אחרי כ- 3 שעות הליכה ונתקלנו ברוחות חזקות ובמזג האוויר לא סימפטי, לכן שינינו את התוכניות ונשארנו באוהל כ- 24 שעות, העברנו את הזמן בקריאת ספר ובנשנושים עד שהתמזל מזלנו וזכינו לשיפור חד במזג האוויר, מה שאפשר לנו לטפס לתצפית במעלה ההר שצופה על הלגונה הכחולה המסנוורת ששוכנת מתחת אל הפסגה והקרחונים שמקיפים אותה...(מראה שמאוד מזכיר את תצפית הטורסים ועם זאת עם קסם משלו ובהחלט שווה כל טיפת זיעה...) ממש כשעלינו לתצפית הייתה רוח איימים שחייבה אותנו לשבת ולהתכרבל לתנוחה עוברית שכזו, אבל כשזה עבר - הצלחנו להנות מהנוף עוצר הנשימה.
הסיבה לשינויים הדרסטיים במזג אוויר ולרוח החזקה מעניינת - שדות קרחונים ענקיים בפטגוניה (ריכוז הקרחונים הגדול ביותר בעולם מחוץ לקטבים) גורמים לקירור אוויר חם באופן דרסטי שמביא זרמי אוויר חם להיכנס ולהחליף את האוויר הקר..
בבוקר של היום למחרת השכמנו להתעורר לזריחה וממש מאתר הקמפינג ראינו את ההר בתאורת בוקר מושלמת, ממש כמו בכל הגלויות שמוכרים בחנויות וכשאתה מסתכל עליהם אתה אומר לעצמך ¨זה פוטושופ¨ או ¨זה בטח קורה פעם בכמה שנים¨, אז למזלנו זכינו למראה הגלויה ב- LIVE.
את היום האחרון בילינו בחזרה אל העיר דרך לגונה ענקית עם קרחונים מסביב ונוף יפה. שינוי בתוכניות בעקבות מזג האוויר הביא אותנו לצעוד כ- 7 שעות במקום ה- 3 המקוריות (חזרנו להרגיש בטרק!) אבל מה שאנחנו נזכור הכי הרבה מהיום הזה הוא כנראה רק דבר אחד - את המפלצת-זבוב הענקית שמתיישבת עלייך ומוצצת דם ממש! המקומיים אמרו לנו שזה לא באמת זבוב, ויש לזה שם אחר... אבל לצורך העניין נקרא לזה מפלצת-זבוב, ולא סתם, הזבוב הזה הוא באמת בגודל של מפלצת שעושה בזזזזזזז ממש רועש שמוציא פיל שלו מהכלים (ובמיוחד את אורטל!). רק כמה ימים אחרי הטרק הבנו שהעניין זה לא לנסות לגרש אותם אלא להרוג אותם, בכל דרך שהיא...ואכן פיתחנו מומחיות בעניין (חסכנו ממכם את התמונות של הזוועות)
חזרה לעיירה אל צ'לטן - לילה קליל בהוסטל, פינוק של עוגת תפוחים שנאפתה שעה קלה לפני כן והדלקת נרות חנוכה יחד עם עשרות הישראלים האחרים שהיו במקום.
מיד למחרת בבוקר יצאנו לקראת ההרפתקאה של צליחת הגבול אל צ'ילה בדרך אל הנקודה הדרומית ביותר של הקרטרה אוסטל - וילה או'היגינס... הרפתקאה שקיווינו שתיקח רק יומיים, אבל התבררה כחוויה קשה בהרבה ממה שציפינו....
על כך ועל הקרטרה אוסטרל - בעדכון הבא (הצלחנו ליצור מתח?)
אסטה-לווגו
אורטל ואיתי
¨אלברטו¨ המפורסמת כדי שחס וחלילה לא תהיה בעיית מקום והזמנו את המנה הידועה מכל ¨ביפה דה צ'וריסו¨ (ובעברית סטייק חלומי). ואכן הוא ענה על כל הציפיות שלנו מסטייק, רך כמו חמאה, חגיגה אמיתית בפה עם כל ביס וביס...והמחיר ממש מצחיק - 40 ש¨ח ל- 400 גרם, מנה שהספיקה לשנינו ביחד....
כדי לראות קצת מהיופי של האזור עלינו לתצפית שנמצאת ממש מחוץ לעיר ומשקיפה על כל האזור, בפסגה ישבנו לכוס בירה ומילקשייק בננה מתוק בטירוף (נחשו מי שתה מה) במסעדה מסתובבת 360 מעלות.
פשוטות בכלל. היו רגעים בהם אורטל חשבה (או לפחות קיוותה) שמדובר באופנוע וניסתה ללחוץ על הגז במקום להפעיל את הרגליים, היה מאוד מאכזב לגלות שלא כך הדבר....מזג האוויר היפה, הנופים המקסימים, הטבע והפסקת שתיית הבירה במבשלה המקומית בדרך (מרגישים את ההבדל בטעם בין בירה טרייה לאחת שלא...) עשו לנו את היום....
כעיר נופש ראויה, ברילוצ'ה מציעה מגוון רחב של אטרקציות, החלטנו לגוון ולקחנו שיט קייקים רגוע. אחרי כחצי שעה של נסיעה הגענו לאגם שוצף ומלא גלים, שונה מאוד מהתמונה שראינו כשסגרנו על האטרקציה. בזמן שכולם נכנסו לפאניקה בתוך תוכם הגיעה המדריכה והסבירה שכיוון שהרוח מאוד חזקה כאן אנחנו נעבור לצד השני של האגם, שם יותר רגוע, באותם רגעים נחתה הקלה על כולם....ואכן האגם בצידו השני היה רגוע בהרבה, בדיוק מה שרצינו! מסתבר שלחתור במשך שעתיים זה לא קל כל כך, במיוחד כשיש רוח, אפשר להבין למה הספורט הזה קיים באולימפיאדה.... באמצע עשינו הפסקה קלה באחד החופים שם התכבדנו בתה ועוגיית אלפחורס הטובה ביותר שאכלנו בדרום אמריקה (עד שהרשנו לעצמנו לאכול עוד אחת...)
כשחזרנו למלון פינקנו את עצמנו בג'קוזי של האכסניה שהייתה סגורה לשנינו בלבד שתינו יין לבן (שעולה זול יותר ממים) ונישנשנו פטל מצופה שוקולד לבן ושוקולד חלב מעולה...
אפרופו שוקולד, הרחוב הראשי של ברילוצ'ה מלא בחנויות שוקולד ובגלידות איטלקיות משובחות. אבל השוקולד בהחלט שולט ברחוב. לאחר סיבוב קניות שכלל כניסה לכל החנויות יצאנו עם שקיות רבות עמוסות בשוקולד לימים הקרובים (האמת שזה נגמר מוקדם מהצפוי, היה טעים מדי....)
