אורטל ואיתי מסביב לעולם: קורדילריה דל יסראליטאס

הוואראז - עיר למרגלות הקורדילרה בלנקה - רכס ההרים עם ההר הגבוה ביותר בפרו (כמעט 7000 מטר). הגענו לעיר בלילה, ולשמחתנו מצאנו מלון בבניה (הלובי עדיין בלי טיח) אבל עם חדרים שסיימו לבנות, ככה שהיה חדש, נקי ובמחיר דיי זול.

כבר באותו יום שהתחלנו לברר על אפשרויות טרקינג באיזור (בייחוד טרקינג בקורדילרה וואי-וואש השכנה) התבררה לנו התמונה הזו - אין הרבה קבוצות שיוצאות, כל הקבוצות שכן יוצאות הם של ישראלים, והמחיר ממש אטרקטיבי (לפחות למה שהיינו רגילים)... לכן הצטרפנו לקבוצה של 6 ישראלים שכבר סגרו על טרק של 9 ימים בוואי-וואש ליום המחרת.

השישה הם:

דור ונינה (זוג שהכירו בטיול)

גיא מהרצליה (התימני הגבוה)

נוי מרמת השרון (הבלונדינית)

לודה מעפולה (עם קול של זמיר)

ואופיר מצהלה (מדלג כמו איילה)

יצאנו לדרך לנסיעה של 6 שעות בדרך אל התחלת הטרק, כשבדרך עצרנו בכפר להפסקת תה.

בגלל שזה סוף עונת הגשמים הרכב לא יכל להגיע ממש עד לכפר יאמאק שממנו אמורים להתחיל את הטרק, והיינו צריכים ללכת איזה שעתיים עד אליו. כבר שירדנו מהרכב הכרנו את חמשת החמורים והסוס שיסחבו את הציוד שלנו לאורך הטרק.

ארוחת הערב החמה מוגשת אל אוהל צפוף עם שרפרפים שמרכיבים לנו כל פעם. לגבי ארוחת צהריים היו לנו קצת בעיות - מסתבר שתכננו להאכיל אותנו בסנדוויץ אחד בלבד כל יום, אבל בזכות הספרדית של אורטל וקצת שיגועים למדריך העלינו את המכסה ל-2! (יש!)

היומיים הראשונים היו ממש קלים, שניהם הסתיימו בסביבות 4 עם לא יותר מ- 5 שעות הליכה, בקמפינג באיזור ירוק וקרוב לנהר זורם (כל לילה ישנו קרוב לנהר).. אבל רק ביום השלישי התחלנו לראות משהו מההרים העצומים של הקורדילרה, ובסוף היום השלישי הגענו לתצפית מדהימה על לגונה למרגלות רכס הרים מושלג, שבמרכזו קרחון לבן-כחול... ושם גם עשינו את הלילה. צבע הלגונה המקורי היה כחול בהיר, אבל עקב מפולת שהתרחשה כמה שבועות לפני שהגענו הצבע הפך לחום-קקי...

יום רביעי בבוקר איתי פיתח שיטה חדש לייבוש הגרביים

ממש עם היציאה לדרך הוא החליק על התחת ולכלך את המכנס, מה שהוביל אותו לנקות את המכנס באגם הפסטורלי

ביום הרביעי עברנו עוד כמה הרים מושלגים ולגונות בצבעים שונים עם מים צלולים בצבעים משתנים. אחת מהלגונות נוצרה במפולת שהתרחשה רק חודש לפני שהגענו אליה (ולכן המסלול שעבר דרכה עברה לצלע ההר שליד).

בין לגונה ללגונה תפס אותנו גשם, והצטופפנו מתחת לסלע ענקי לאכול צהריים ולחכות שהוא ייחלש..

בהמשך הדרך המזג אוויר התחיל לשחק לטובתנו, נפתחו השמיים ויצאה שמש חמימה, אחרי יומיים דיי רטובים מצאנו את עצמנו כולנו נשכבים על הצמחיה ולמשך חצי שעה לא זזים ונהניים מהחמימות..

את היום סיימנו בדרך הטובה ביותר שאפשר - במעיינות חמים... יותר כמו בריכת בטון ענקית עם מים חמים שנובעים מצלע ההר ליד. להיות בטמפרטורה חמימה סוף סוף כשמסביב ניתן לראות לכמה וכמה כיוונים פסגות הרים מושלגות היה האתנחתא המושלמת... הבעיה האמיתית הגיעה כשהיה צריך לצאת ולחזור למחנה בגשם...

יום למחרת מתעוררים לאוהלים עם קרח ומתחילים ללכת לקראת יום ארוך במיוחד...

בצהריים הגענו לנקודה גבוהה ממש קרוב להר מושלג שמזכיר קרמבו, ניצלנו את המזג האוויר הטוב לעצירה איכותות.

שם התחילו הדברים להיות מעצבנים במיוחד - האפשרויות היו לעלות לתצפית סן אנטוניו (אחד מהשיאים בטרק), ואז לחזור בחושך, או להמשיך למחנה (היו האשמות הדדיות בינינו לבין המדריך מי אשם במצב, אבל זה לא באמת משנה..) בגלל שראינו שהמזג אוויר משתנה לרעה אני ואורטל החלטנו לחסוך הליכה בחושך ולחזור למחנה בדוך, ואכן עשינו זאת עם לודה ונוי. איך שהגענו למחנה ניצלנו את זה שגודל הקבוצה הצטמצם ופתחנו פיקניק שוקולד להחזיר לעצמנו את המורל (ואז שיחקנו קלפים עד שהם סוף סוף הגיעו בסביבות 8 וחצי... מסתבר שהם לא ראו הרבה בגלל עומס העננים)

יום למחרת התחלנו ללכת על צלע ואדי מלא פריחה במזג אוויר מעולה..
הגענו לכפר בתחתית הואדי שם נאלצנו להיפרד מ-30 סול! והכל באווירה מגעילה של "תשלום פרוטקשן", ניסינו לא להתעצבן מהעניין יותר מידי ולהמשיך את המסלול... שהיה עליה כל הדרך מאותו רגע... אבל האמת שהגענו מהר הרבה יותר ממה שחשבנו (מסתבר שיש הבדל גדול בין עליה בגובה 3000 לעליה בגובה 4000) והיינו במחנה בסביבות 2! מה שהשאיר הרבה מאוד זמן שוב - לשחק קלפים...

יום אחד לפני האחרון, עולים ויורדים במסלול נחמד, בדרך עוברים לגונה ממש נחמדה

בגשם שוטף הגענו אל הר עצום עם קרחון ולגונה מתחת, עקרונית זו הייתה אמורה להיות נקודת הלינה שלנו, אבל בגלל שהלגונה הייתה מוצפת אז המשכנו ללכת שעה למחנה.

בדרך היה נהר שהיה מלא יותר מהרגיל, מה שהשאיר לנו 2 אופציות - להוריד נעליים ולעבור במים הקרים, או לעבור על הסוס... אני ואורטל וכמעט כל השאר בחרו באופציה השניה... הסוס היה נגד אבל היה במיעוט.

יום אחרון! - מתעוררים למבצע צבאי... מתעוררים בשלוש בבוקר ומתחילים ללכת בארבע! אחרי שעה וחצי של הליכה עם פנסים ומספרי ברזל התחילה הזריחה, ונהננו ממראה נטול עננים של כל האיזור, ובמיוחד של ההר שהיינו אמורים לישון למרגלותיו אתמול...ככה השלמנו מסלול וחזרנו לכפר הראשון שבו התחלנו (יאימק), ומשם הייתה לנו הליכה של עוד שעתיים עד לאוטובוס קטן שלקח אותנו עד לכפר אחר שממנו כבר היה אוטובוס גדול... בשעות הערב הגענו לוואראז ולמקלחת המיוחלת. נפגשנו עם שאר הקבוצה במסעדה לא רעה בכלל (אל הורנו) ואכלנו פסטה ממש לא רעה (חזרנו למחרת לנסות את הפיצה...)

נשארנו בוואראז יום נוסף על מנת לראות אתר ארכיאולוגי מפורסם בשם צ'אבין-דה-הואנטאר של תרבות הצ'אבין. אחד מהמיצגים החשובים באתר הזה הוא פלטת אבן עם ציור של האל של התרבות, והוא התגלה באחד מהבתים של המקומיים כשולחן, כשאורח ניגב את הידיים שלו מתחת לשולחן והרגיש משהו בין האצבעות (אפשרי רק בפרו!)

האתר עצמו מאוד עתיק - 3500 שנה, אבל עדיין השתמר לא רע, אפשר היה ממש לראות את הרחבה הטקסית, ולהסתובב בתוך המקדשים העתיקים. האמת שהיה באתר הזה משהו מיסטי מאוד מעניין וממש נהננו בו.