Titicaca Lake

אגם טיטיקאקה - אגם עצום בגובה של כ-4000 מטר.. לא היה לנו ספק שזה מעבר הגבול שלנו לפרו..

עלינו על האוטובוס לקופקבנה מלה פאס.. איפושהו באמצע הדרך האוטובוס עשה את דרכו על רפסודה לא גדולה. ככה עם מנוע כבוי עשינו את דרכנו לצד השני של הנהר.. במקביל עצבן אותנו המפעיל של הרפסודה שגבה מתיירים "מס" כפול מאשר המקומיים..

הגענו לעיירה קופקבנה על גדות אגם טיטיקאקה. עיירה בולביאנית, ודיי מהר מצאנו הוסטל ממוצע מינוס, והלכנו לסגור על סיור ליום למחרת לאיסלה דל סול, המקום שממנו התחילה תרבות האינקה..

ביום שלמחרת - יוצאים עם סירה אל עבר איסלה דל סול, המים השקטים והרגועים של האגם נותנים תחושה שאפילו האגם עושה מדיטציה. במתקפת עצלות קלה החלטנו לא לעשות את ההליכה מהצד הצפוני של האי אל הדרומי כמו הרבה תיירים אחרים, אלא לנסוע עם הסירה בין שתי התחנות. בצד הצפוני הספקנו שני דברים - האחד הוא "מוזיאון" שמבייש את המיצגים שבו - חדר מאובק עם כמה כלי חרס, הסברים בספרדית, ועצמות של אנשים מונחים במרכז החדר... אחרי הליכה של כשעה יש הריסות.. האמת שהיה מגניב להסתובב בהריסות אינקה.. אפילו הייתה גומחה שממנה נובעים מים שהאינקה האמינו שהם קדושים..

קצת ליד המקום עם ההריסות יש שולחן מסותת באבן שמאמינים ששם הקריבו קורבנות.לא היה לנו הרבה זמן להתענג על המקום כי הדד ליין שבו הסירה עוזבת ממש קצר, ואם מפספסים אותה צריך לשלם לא מעט, לכן הזדרזנו לצאת להליכה בחזרה... כשבדרך ראינו נופים מרגיעים של האי

עוד כמה דברים שהספקנו לעשות בקופקבנה ביום שלמחרת - ביקור בכנסיה העצומה שבעיר.. בגלל הקדושה של האגם בתרבות המקומית היה חשוב לספרדים "לכבוש" אותו ולהקים כנסיה שלא מתאימה בכלל לגודל של העיר.עלינו עם שעת ערביים לתצפית על אחד מההרים שגובלים בעיירה לקבל תצפית נחמדה. מרחוק, בצד הפרואני של האגם, ראינו סערת ברקים שעושה את דרכה אלינו, ומיהרנו לרדת ולמצוא מחסה





שעת צהריים, עושים את הדרך למדינה חדשה - פרו, כשבדרך יש את המעבר גבול שהיה לנו בראש הרבה.. (תקציר הפרקים הקודמים למי שפספס: בדרכון של איתי הוחתם תאריך שגוי של כניסה - חודשיים לפני הכניסה האמיתית, דבר שלא הסתדר עם האשרת 30 יום שמוענקת לישראלים). כצפוי עוכבנו בתחנת ההגירה אחרי שכל התיירים שבאוטובוס הוחתמו.. התחיל מאבק מתיש וצפוי עם בוליביאנים מטומטים, שאמרו לנו שאנחנו צריכים לחזור לסנטה קרוז לתקן את החתימה, כי זו טעות שלהם... אחרי איזה 20 דקות, שבהם הראינו להם את כל החתימות המתנגשות עם צ'ילה, ארגנטינה, וברזיל הם הסכימה להתפשר על שוחד קטן - כל הכסף הבוליביאני שנשאר לנו (שקול ל-20 שקל, לא ביג דיל), והחתימו לנו את הדרכון. אחרי שהחתמנו בצד הפרואני (וכן, וידאנו את התאריך) הרגשנו כמו אחרי מלחמה קלה...

פונו, פרו.. רצינו לעצור בעיר הזאת בגלל הסיורים שיוצאים ממנה לאיים הצפים - צורת חיים בת יותר מאלף שנה - אנשים שחיים עם אי שצף לו על האגם. אם כן, אנחנו יורדים בתחנת האוטובוסים בפונו, ומותקפים על ידי בעלי מלונות וסוכנויות נסיעות.. המתוחכמים שמביניהם קוראים לנו "אחי" או "אחותי".. בדרך כלל עם "אחלה מלון" אחר כך.. פילסנו את הדרך לחוף מבטחים ואז אחד מהם תפס את האוזן שלנו כשהוא הציע סיור עם לינה באיים הצפים.. עקבנו אחריו ודיי מהר סגרנו עם הסיור הזה...

תוך כמה דקות כבר היינו על הסירה בדרך לשם, והאמת כשירדנו מהסירה הייתה התרגשות מסויימת - לבקר אנשים באי האישי הצף שלהם, ולדרוך על הטוטורה הרכה (מעיין צמח ארוך שממנו בנוי האי כמו גם הבתים וכל השאר..)אחרי הביקור החפוז באי אחד המשכנו לאי נוסף, שם אנחנו נשארנו ללילה (ביחד איתנו נשארה קבוצה של 5 גרינגוס, שלא ממש יצאה מהחדר עד לבוקר). יצרנו קשר נחמד עם המשפחה המקומית בשעות הערב - איתי שיחק עם כמה בנות כדורעף, ואורטל לימדה כמה ילדים לעשות גלגול-קרב-מגע. פינקו אותנו בטרוצ'ה לארוחת ערב - דג מטוגן, ותה עם מוניה - מעין תבלין מנטה ממכר.. יצרנו שיחה עם הבעלים של האי - סזאר.. ולאט לאט התחלנו להציע לו הצעות שיווקיות להוסטל שלו (שהוא בן כמה חודשים בסך הכל)...

בבוקר איתי נחלץ לעזרת אחת מנשות האי כדי לדחוף אותו ולהרחיק אותו מהאי השכן...

יום למחרת יצאנו להמשך הסיור שלנו עם סירה אחרת של אותה סוכנות - נסיעה של כ3 שעות אל אי שנקרא טקילה. טקילה הוא אי שמאוד ידוע בזכות הרקמה של אנשי האי (זה אפילו סומן כמורשת עולמית באונסקו).. אבל בכלל מרתק שאנשי האי שמרו על מסורות הרבה מאוד שנים, בזכות הניתוק מציבילזציה אחרת.

אחרי הליכה במעלה האי הגענו למקום שאכלנו בו צהריים, בו הציגו לנו ריקודים מסורתיים, שבהם אפילו אורטל לקחה חלק.. אחר כך הגענו אל הפלאזה המרכזית שם מכרו דברי רקמה במחירים מופקעים, קנינו גלויה באחת מהחנויות וניסינו ליצור קשר עם המוכרת ולשאול אותה אם יש משמעות לסמלים שעל החגורה שלה. ברוגע וסבלנות היא הורידה את החגורה והתחילה להסביר לנו דבר דבר - מסמל שמסמל את הבית שלה, עד לסמל שמסמל את הדברים שהיא מגדלת בגינה... דיי מגניב הדבר הזה - תעודת זהות ניידת שאתה מכין בעצמך ונושא אותה עלייך כל הזמן..

באותו היום היינו אמורים לחזור לפונו, אבל בגלל שנהננו כל כך באי הצף (וגם בגלל שזה היה יותר זול מכל אפשרות לינה בפונו) החלטנו לחזור ולישון באי... אפילו קבענו עם סזאר שנעזור לו לפרסם את המקום באינטרנט, אז נסע איתו לפונו למקום של אינטרנט.. יצאנו לכיוון פונו בסירת מנוע, וישבנו איתו באינטרנט למשך כשעתיים.. בהם אורטל הסבירה לו איך להשתמש באי מייל, ויצרנו לו אתר קטן ונחמד על המקום ומה הוא מציע:http://sites.google.com/site/qananpacha

חזרנו בחזרה אל האי בחושך מוחלט לגמרי. המים של האגם היו כל כך רגועים שאפילו הכוכבכים השתקפו בהם. היה ספוקי לגמרי לנסוע מהאורות של פונו אל עבר החושך המוחלט של לב האגם תוך כדי תמרון בין גושי הטוטורה הענקיים... אבל איכשהו הצלחנו להגיע בשלום..

היום למחרת שהתעוררנו אליו כבר הרגשנו שהאי הוא לגמרי האי שלנו, ושקבוצות התיירים שמגיעים הם הצד השני...הרגשנו כמו יועצים עסקיים, אולי זה קרה לנו בגלל שיותר מחצי שנה אנחנו לא באמת "עושים" כלום אלא רק רואים, ישנים ואוכלים.. אולי קצת התגעגנו לתת משהו מעצמנו... :)

עשינו כמה שפצורים נוספים - שלט באנגלית לשירות הדואר שהם מציעים.. ולקחנו עוד הרבה תמונות של האי ושל האנשים להעלות לאתר (כל התמונות שרואים תחת "Photos" באתר..)

כשבאנו לעזוב עם הסירה חזרה לפונו אז הבעלים ואשתו באו להיפרד מאיתנו ממש בהתרגשות.. אמרו לנו שאנחנו הסנדקים של האי (זה נשמע דיי מכובד בספרדית..) והם ממש ריגשו אותנו.. אחר כך הביאו לנו שתי עבודות אמנות מקומיות - אחת סירה שעשויה מטוטורה ועוד מתלה בד עם ציורי אינקה - מתנות שעולות הרבה כסף... אולי הפעם הראשונה שבאמת קיבלנו משהו בטיול הזה, ועוד משהו כזה שמלווה בתודה אמיתית - היה שווה הכל (גם אם הם בחיים לא ישתמשו במייל שיצרנו להם..), עם המועקה בגרון עלינו על הסירה חזרה לפונו להספיק לתפוס אוטובוס לקוסקו.

מסתבר ששביתות ארוכות זה דבר מקובל בפרו, ועוד מסתבר שהרבה פעמים הם מלוות בחסימה של כבישים. הפעם הייתה שביתה ששמענו עליה עוד מהרגע שהגענו לפונו שבעקבותה האוטובוסים לפונו נוסעים בדרך עקיפה ארוכה יותר וגובים פי 2 על הנסיעה.. בלית ברירה עלינו על אוטובוס לילה ארוך במיוחד, שהתעוררנו בו בערך כל כמה דקות מהקפיצות של הנסיעה. וככה הגענו מותשים לבוקר חדש בבירת האינקה - קוסקו.

איתי ואורטל