טיבט - מי אמר שהולילנד זה רק ישראל?

תכירו את הקבוצה שלנו לטיבט:
סיטסה - הולנדי בן 27 שמטייל כבר שנתיים ומתכנן לא לחזור להולנד לפני גיל 30.. :).
טניה - מעצבת גרפית גרמנית שגרה בשוויץ שהחלום שלה זה לבקר בבהוטן.
ליז - סינית שגדלה כאמריקאית וכרגע גרה בשנגחאי.

שמחים ומאושרים, עם האישור המיוחל, עלינו על הרכבת הגבוהה ביותר בעולם כשכולנו חולקים תא קטן בקרון שינה. כבר אחרי יום של נסיעה התחלנו לראות נוף מקסים מהחלון... מעין הרקע של ווינדוס אקס-פי רק שבמקום כבשים יש יאקים. אחרי 44 שעות הגענו אל לאסה, הבירה של טיבט.. שם פגשנו את המדריך הטיבטי שלנו. לאסה היא עיר גדולה מאוד (מרבית התושבים בכלל לא טיבטים), עם הרבה נוכחות צבאית (רק במאי היו כאן מהומות של טיבטים קצת לפני האולימפיאדה), המוגנת מכל צדדיה בהרים אימתניים.

אחרי שהתאקלמנו לגובה (פחות או יותר) יצאנו לסיור במקדש מאוד חשוב בבודהיזם הטיבטי..
לאחר מכן ביקרנו בארמון פוטלה שהיה מקום משכנו של הדלאי למה לפני שעזב להודו. מכיוון שהדלאי למה היה גם הסמכות הפוליטית וגם דתית העליונה במדינה המצודה הנטושה היא קומפלקס חדרים ענקי שחלקם ממשלתיים וחלקם מקדשים ענקיים..החשיבות של לאסה בבודהיזם הטיבטי שקול לחשיבות של ירושלים ליהדות, ולכן היה מדהים לראות אנשים בכל הגילאים מבצעים השתחוויות אקרובטיות במיוחד מסביב למקדשים ומסובבים כלי תפילה מיוחד לטיבטים.

יצא לנו לטעום את המאכל המקומי - טצמפה, סוג של דגן שטוחנים למעין קמח ומערבבים עם כל נוזל שהוא (אחד מהדברים היחידים שמסתדרים עם הגובה הכל כך רב). בדומה לקובה גם האוכל הזה נכנס ויוצא באותה צורה (רק שגם הוא טועם באותה צורה)

נפרדנו מלאסה (עוד נחזור אליה פעמיים..) והמשכנו צפונה לאגם המים המלוחים הגבוהה ביותר בטיבט - נאם טסו (וכך טיפסנו עוד 1500 מטר לגובה של 5100 מטר בערך..).מכיוון שהאגם הוא בין שלושת האגמים הקדושים בבודהיזם הטיבטי ההר שלידו ישנו היה מלא מלא מלא בדגלי תפילה. הדגלים, ההרים המושלגים בפסגות, המים הצלולים, העננים והרוח יצרו מופע אורקולי ופוטוגני במיוחד. ישנו באיזה בוטקה צמוד לאגם.. ובלילה ציפה לנו מחזה מדהים ולא יאמן של כוכבי השמים (לא היה ניתן לצלם את המחזה הזה).

בחזרה ללאסה... הכנו את עצמנו לנסיעה הארוכה לשיגאצה, העיר השניה בגודלה בטיבט.בדרך עברנו באחד מהמחזות הנוף הכי יפה שיצא לנו לראות בחיים. קוראים לפלא הזה אגם ימדרוק... (התמונות לא משקפות...)

בדרך עברנו בקרחון מגניב בן יותר מ 100 שנים....
בשיגאצה בילינו זמן במקדש ענקי עם שם מסובך במיוחד שהיה למעשה "עיר עתיקה" שהכילה עוד מלא מבנים בתוכו. עוד הזדמנות לראות את הבודהיזם הטיבטי במלוא הדרו. כמעט שלא הורגשו הנזירים הטיבטיים במקדש... לא ברור אם בגלל ההשגחה הממשלתית המרובה על המנזר או שפשוט כולם ברחו לטיבט (או שמישהו טיפל בהם).. בכל מקרה, ראינו שם בודהה בגודל אימתני (כל אצבע באורך של יותר ממטר) וכמה מבני סטופה (מבנים קדושים שלעיתים מתקשרים עם קבורה של אדם כלשהו)


חוויה ידועה במזרח היא ניסיונות המכירה האגרסיביים של מוכרי הרחוב והקריאות אליך ב"הלו הלו הלו". בטיבט הם שינו את ה"הלו" ל- looki looki...

משיגאטסה עברנו לגיאנטסה.. עיר של רחוב וחצי.. עם מעין פוטלה-לעניים. אווירה טיבטית נחמדה, עוד מקדש חביב בו איתי צילם פסל בודהה (איתי: על התמונה הזאת הייתי צריך לשלם 10 יואן אחרי שנזיר טיבטי תקף אותי פיזית כמו ערס) בין היתר המקדש הכיל את הסטופה הגדולה ביותר בטיבט (מבנה עצום של כמה קומות עם יותר ממאה חדרי תפילה). מדהים עד כמה העם הטיבטי דל אמצעים, אבל כשהדבר נוגע בדת אז המקדשים מושקעים בזהב וכל-טוב... ולחשוב שזה עוד אחרי מהפכת התרבות שחלה לפני כמה עשורים, שם מרבית המקדשים והפסלים הושמדו כליל..

מגיאנצה המשכנו לסאקיה.. עיר שהייתה הבירה לפני הרבה מאוד זמן, לכן הרגשנו אווירה עתיקה באוויר... המקדש בסאקיה היה המקדש שהכי נהננו ממנו בטיבט... לא ניתן להסביר בדיוק למה.. אבל היה משהו באוויר שהסתדר לנו. כמה טיבטים סוחבים כתבי קודש לפענוח וקטלוג.

לא נשארנו שם ללילה, אלא המשכנו לעיר טינגרי. כשהגענו הבנו שלא מדובר לא בעיר, לא בעיירה, וגם לא בכפר. מדובר למעשה ברחוב לא ארוך במיוחד...יצא לנו לשחק סנוקר באוויר הפתוח (לשם הרקורד: אורטל ניצחה!)... יש לטיבטים משהו עם המשחק הזה


בגלל הגובה הרב עליו יושבת טיבט קשה למצוא הרבה עצים (אין חמצן!) לכן כדי להתחמם הטיבטים שורפים חרא של יאק בתנורי ההסקה...

אחרי לילה המשכנו בנסיעה פתלתלה לעבר אחד מהשיאים של הטיול בטיבט - הביקור באוורסט-בייס קאמפ. יכול להיות שבעונה מסויימת יש מטפסים שיוצאים מכאן למרות שאנחנו מאמינים שכולם יוצאים מהצד הנפאלי עקב שירותי החילוץ שיש שם.... בכל אופן, לנו זה פשוט סימן את הנקודה הכי קרובה שאפשר להגיע להר מבלי לשלם עשרות אלפי דולרים כדי לטפס עליו.. בדרך נגלה לעינינו מחזה מרהיב של הרי ההימלאיה שחולשים לאורך כל הגבול בין סין לנפאל. מנצח על התזמורת היה האוורסט, שהתמזל מזלנו לראות אותו כמעט ללא עננים.



לאחר שינה לא מוצלחת במיוחד באוהל הקפוא התעוררנו לבוקר ה-28 לספטמבר.. היום בו איתי הפך רשמית לבן 25. אורטל שיחקה אותה בענק והצליחה להכין עם המקומיות יום לפני כן עוגה מטסמפה, מצופה בשוקולד עם עוגיות... בבוקר הייתה החגיגה הגדולה (הצעיפים הלבנים מסמנים משהו עם אחווה בשביל הטיבטים. איזה מקום מושלם לחגוג בו יומולדת... :-) (אורטל: אני חייבת לציין שהיה ממש קשה לברוח לאיתי מבלי ידיעתו ולהכין עוגה. נעזרתי בחברי הקבוצה שיעסיקו אותו בדיבורים על הכוכבים המדהימים שהיו בשמיים או סתם בלהכין קפה. גם המקומיים שם עזרו לי בטירוף להמיס את השוקולד, לכתוש את העוגיות וכל דבר אחר שהייתי צריכה....)

מסתבר שדווקא אותו יום שנפתח בשמחה היה היום הקשה ביותר בטיול - נסיעה של 11 שעות בדרך קשה וקופצנית אל עבר הגבול עם נפאל. העיר שנמצאת על הגבול היא עיר בשק זנגמו.. ולא רק זה המדריך בחר להלין אותו בהוסטל הכי מסריח שהיה בעיירה... אבל התגברנו על העניין (אחרי שהבהרנו לו שלמחרת עוברים מקום)..הנוף בזנגמו היה נוף מאוד נפאלי.. הרבה עצים, כל הזמן גשם, ערוצי נחלים שוקקים... עדרי עיזים ענקיים שעוברים דרך הכביש הראשי. העיירה מאוד מזכירה את הודו (במיוחד ההוסטל המעופש והשירותים...), מדי פעם גם אפשר לראות נשים עם סארי...שמחנו לבלות שם יום מנוחה לפני היומיים העמוסי נסיעה שיש לנו בחזרה ללאסה. ורגע לפני היציאה לדרך נפרדנו מסיטסה וטניה שהמשיכה לנפאל. בדרך חזרה ללאסה (יומיים סה"כ עם עצירה חוזרת בשיגאטסה) הצלחנו לספוג עוד קצת אווירה טיבטית ולצלם כמה תמונות לא רעות.

רגע לפני שעוזבים איתי החליט לאכול בפעם האחרונה טצמפה - רק שהפעם הוא קיבל את זה בצורה של "עשה זאת ב עצמך!"

זהו.. הסתיימו להם 10 ימים מרתקים בטיבט. מעבר לנופי הטבע המרגשים היו לנו את ההזדמנות להכיר עם פשוט וחביב (כנראה שחביב מידי), עשיר בדת והיסטוריה מורכבת, ומנהל מערכת יחסים סבוכה עם השלטון הסיני...

גם הטיסה החוצה מלאסה הייתה אטרקציה בפני עצמה, כיוון שטיבט כל כך גבוהה המטוס לא היה צריך להמריא כל כך גבוה וניתן היה לראות את כל ההרים המושלגים הגבוהים מהעננים!אין ספק שאחד הדברים שהכי נתגעגע אליהם בטיבט הם השמיים המושלמים! לא ראינו כאלו שמיים בשום מקום אחר בעולם.....

איתי ואורטל