נחתנו בבואנוס איירס. אבל מיד מהשדה תעופה לקחנו אוטובוס מקומי שאחרי שהסתובב בעיר הוריד אותנו במרחק הליכה לתחנת האוטובוס המרכזית ומשם סגרנו על אוטובוס למפלי האיגוואסו.האוטובוס היה 27 שעות, שבמפתיע עברו דיי חלק וזאת למרות שלקחנו את האוטובוס עם השירותים הכי נמוכים (סמי-קמה)... המושבים פשוט ממש נוחים לשינה ויש ארוחות והכל שמגישים לך... הרבה יותר דומה לטיסה מאשר לנסיעה באוטובוס..אחרי שהגענו לפוארטו איגוואסו, שזו העיירה הכי קרובה למפלים, סיימנו 3 יממות בדרכים והחלטנו להתענג על אסאדו ארגנטינאי שציפינו לו כל כך הרבה.. אבל כגובה הציפיות כגובה האכזבות (כנראה שלא בחרנו טוב), אבל האסאדו הטוב, מסתבר, עוד יגיע בהמשך...
הביקור למפלי האיגוואסו עולה על כל דימיון, פשוט לא להאמין. מסתכלים, שומעים, מריחים אבל עדיין לא מאמינים לגודל של המפלים האלה...המפלים הם בגודל של 3 קילומטר והם מנקזים כמו מים אדירה!את הביקור פתחנו באתר שנקרא "לוע השטן".. פשוט חור ענקי עם שטף מים שלא יאמן.אחר כך עשינו מסלול הליכה שחוקר עוד ועוד נקודות בפארק הענקי (כולל סירה קטנה שהעבירה אותנו לאי מבודד וקטן). בחלקם המסלולים מתקרבים עד לכדי כמה מטרים מהמפל עצמו. עומדים שם, מסתכלים למעלה, מנסים להסדיר את הנשימות שהופכות לא סדירות עקב הטיפות הקטנות שניתזות מהמפל, ופשוט לא מאמינים!חווית טבע ממש בלתי נשכח
ת
בואנוס איירס עצמה היא עיר אירופאית לכל דבר,
הרבה מעבר לציפיות שלנו.. והרבה מהזמן פשוט בילינו בהסתובבות בעיר בשדרות, במדרחובים, בקניונים מפוארים, ובכיכרות גדולות עם פסלים במרכזן
בכל זאת היו כמה חוויות יוצאות דופן בביקור שלנו בבואנוס איירס...ביקור בבית הקברות של בואנוס איירס היה מעניין במיוחד - בית קברות של כל האנשים החשובים ביותר, וכל קבל הוא פיסת אדריכלות ופיסול משל עצמה... 3 קומות מתחת לפני הקרקע ו2 קומות מעל לקרקע... השיטוט בין הקברים הוא כמו שיטוט בעיר עם סמטאות ורחובות... רק ללא התושבים.. :)כשמתקרבים אל המבנים ומציצים לבפנים רואים את ארונות הקבורה, את התמונות של האנשים הקבורים והרבה פסלים, תמונות, חלונות מעוטרים... קצת קריפי, אבל ממש יפה.בין היתר נמצא בבית הקברות הקבר של אוויטה פרון - הקבר שכל התיירים מיד הולכים לראות (בטח ובטח התיירים המקומיים...)
עוד חוויה בלתי נשכחת הוא השיטוט ברחובות שכונת לה-בוקה. שכונה עניה שעבדו בה האנשים שעבדו בנמל. משום מה הם התחילו מסורת של שימוש בצבע שנשאר להם מצביעת הסירות בשביל לצבוע את הבתים שלהם, מה שיצר רחובות קטנים ומלאי צבע וחיים.. הרחוב הראשי הוא הקמיניטו שהוא גם מלא מסעדות עם רקדני טנגו וארגנטינאים שאומרים "אחי, בוא אחלה אוכל" ואחרי שאתה מחייך והולך "לא נורא, תבוא אחר כך". 
שנקרא אל-מטדורס.השוק הוא כמה רחובות שבמרכזן במה, שעליה במשך שעות על גבי שעות עולים רקדנים וזמרים ששרים ומנגנים ריקודי עם פולקלוריים כאלה... מלאי גיטרות וקצב... כשבמקביל כל הצופים מריעים ורוקדים מידי פעם.. וחלק מהצופים ממש התלבשו בתלבושות מסורתיות לכבוד האירוע...איתי התקרב יותר מידי לחגיגה ונחטף על ידי רקדנית בגיל העמידה שפיזזה להנאתה וביחד הם רקדו ריקוד מוזר שכזה... עוד דברים שהיו בשוק הזה - "תחרות הטבעת" שבה רוכבים על סוס מהר וצריכים להשחיל משהו לטבעת התלויה בסוף המסלול.. (פשוט סגרו רחוב רגיל בשביל התחרות הזו). מה עוד? אמפנדס - הרבה אמפנדס בכל מיני גדלים ומילויים... :)
להעריך את המופע כמו שצריך, החלטנו ללכת לשיעור פומבי של 3 שעות ללימוד טנגו. טנגו, לא בטוח שלמדנו, אבל כן למדנו את גבולות הקואורדינציה הדיי נמוכים שלנו... (האמת שצעד אחד הצלחנו לעשות לא רע). אבל בהחלט שלמדנו להעריך ריקוד טנגו אחרי זה...והמופע - הפתיע ממש לטובה... הטנגו היה אחלה, אבל זה היה צפוי.. מעבר לטנגו היה מוזיקה חיה ממש מגניבה של נגנים זקנים עם אקורדיונים צפצפניים... והיה סטייק טעים! סוף סוף סטייק החלומות שלנו שנחתך כמו חמאה ומוציא מיצים בכל נגיסה... ארררחח הללויה!
מתגעגעים
איתי ואורטל
1 תגובות:
לא ברור לי איך הצלחתם לשרוד נסיעת אוטובוס כל כך ארוכה, אפילו טיסה כזאת לא הייתי שורדת בלי הפסקות הגונות באמצע.
עושה חשק לעזוב את מפת ישראל ולצאת לטייל בעולם.
הוסף רשומת תגובה