הגענו לגן עדן....

הפיליפינים היה המקום המושלם לברוח אליו אחרי סין... כמה שעות טיסה בלבד מהונג קונג.. עם חופים!כשנכנסנו לחנויות ספרים בהונג קונג וניסינו לברר לאן ללכת פה לקח בדיוק תמונה אחת בשביל שנבין שאנחנו רוצים להגיע למקום אחד בפיליפינים - האי פלאוון... היעד האולטימטיבי לתקופה של עשרה ימים..אחרי שנחתנו במנילה, קנינו לונלי פלנט חדש בשדה התעופה, וסגרנו על טיסות לפלאוון (שהיו במחיר של אוטובוס)... ואחרי יום ארוך של טיסה נוספת הגענו לבסוף לעיר קטנה בשם סבאג במרכז האי, למען הדיוק בבקתת עץ שנמצאת על החוף.. כבר בערב יצא לנו להכיר את הפיליפינים הנחמדים שהציעו לנו להצטרף לקריוקי (אורטל מזייפת!), שמסתבר שביחד עם תחרויות יופי, הוא הספורט הלאומי..האטרקציה המרכזית בסבאג היא מערה תת קרקעית באורך 10 קילומטר שפשוט נחצבה במהלך מליוני שנים בתוך האי... עולים על סירה עם מדריך מקומי ופנס ופשוט שטים עמוק לבפנים.. בדרך רואים כל מיני סוגי סלעים שנוצרו עם השנים וחללים גבוהים וקטנים, והרבה הרבה עטלפים... חוויה מאוד מעניינת (כנראה שאם היינו מבינים משהו בגיאולוגיה היינו אפילו מתלהבים יותר)..

כשיצאנו מהמערה נתקלנו בכמה מהלטאות הגדולות ביותר שראינו בחיים (ועוד מקרוב!) - לטאת המוניטור...

לא נשארנו הרבה בסבאג, ולמעשה מיד עזבנו בסירת בנקה רועשת במיוחד אל פורט ברטון.. (מקום שהיה ידוע לפני כמה עשרות שנים בשם איתי-איתי). אחרי נסיעה של שלוש שעות בערך הגענו לחוף מוסתר היטב מהאוקיאנוס במפרץ עם הרבה סירות בנקה נוספות, וכמה מלונות נחמדים עליו... אווירה מרגיעה ובעיקר אנשים מקומיים. הפיליפינים הם אנשים צנועים וישרים, שאין מה להתמקח איתם (אחרי שהגענו מסין והיינו רגילים להתמקח על בננה, היה מוזר להתרגל לעובדה הזו), אבל מה שבולט במיוחד שהם אנשים פתוחים מאוד ושמחים מאוד, שפשוט נהנים מהחיים ומחייכים לכל אחד, ולא למטרת כסף (גם לזה היה מוזר להתרגל אחרי שהיינו בסין תקופה כזו ארוכה). בקיצור - הבנו שהתאהבנו בפיליפינים.עם זאת השחיה בחוף לא היתה כזו מציאה, וידענו שלפנינו עומדים מקומות שאמורים להיות אפילו יותר מוצלחים ואחרי שארגנו סירה נוספת, יום למחרת יצאנו ליעד הבא - אל נידו. שוב חלקנו את הסירה עם קוראינית ואמריקאי שהיו איתנו גם על הסירה הקודמת, הפעם עשינו עצירה בדרך ליד פורט ברטון לעשות סנורקלינג, עצירה נוספת לארוחת צהריים על איזה חוף חלומי באי בודד כלשהו (הכינו לנו דג מוזר בגריל.. הייתם צריכים לראות את איתי אוכל את הדג בהנאה מרובה עם הידיים!), וכשהגענו לאיזור אל נידו עשינו עצירה באי באיזור בשתי לגונות - הלגונה הגדולה (זו הלגונה שהייתה בתמונה ששכנעה אותנו להגיע לכאן), והלגונה הקטנה.. השילוב של המים הצלולים עם האבני גיר שמתפרצות לגבהים מדהימים יצר אווירה פסטורלית לגמרי לשחיה.. למרות שהיו כמה מדוזות לאורך הדרך, שלא כל כך חיבבנו...

לקראת שקיעה נחתה רגלנו בחוף אל-נידו, שהיה הרבה הרבה יותר תיירותי מכל מה שהיינו בו עד עכשיו. עיירה קטנה של כמה אלפי מקומיים, שבנויה על חוף מוגן למרגלות הרי גיר עצומים (מאוד מזכירים את הרי הגיר של ינגשאו בגואנז'ו בסין). התאכסנו בבקתת עץ ממש נוחה עם נוף מדהים מהחלון, והתפנקנו בארוחה טובה אחרי יום ארוך (הפיליפינים, באורח מפתיע, יודעים לבשל ממש לא רע!) אל נידו שונה לגמרי מברטון, ששם בקושי מרגישים תיירות, כאן בכל פינה יש חנות שמציעה השכרת סירה לאיילנד הופינג (קיפוץ-בין-איים), הרבה מאוד מסעדות שנועדו לתיירים, לא מעט מועדוני צלילה וחיי לילה אפילו.

ממש יפה היה לראות את החוף בראשון בבוקר מלא בילדים מקומיים שמשחקים במים פשוט התהלכנו, שיחקנו כדורעף, נכנסנו לשחות איתם, פגשנו תיירים גרמניים...

ביום שלמחרת יצאנו עם סירה לצלילה (לאורטל) וסנורקלינג (לאיתי) עם קבוצה של כ8 אנשים.. עצרנו בשלושה אתרים ואכלנו צהריים בחוף מדהים... הצלילה וסנורקלינג היו כמו באקווריום - מלא אלמוגים ודגים בכל מיני צבעים. למזלנו לאחד מהאנשים שהיו איתנו על הסירה (בחור מפורטוגל שגם צלל) הייתה מצלמה עמידה למים... אז הנה כמה תמונות קטנות מהצלילה. מה שמדהים שאת אותם דברים שרואים בצלילה רואים גם בסנורקלינג... המקומות שעצרנו בהם הכילו חיים ואלמוגים בגבהים נמוכים.. אז גם איתי הצליח להינות כמו שצריך...!

באחד מהאתרים שעצרנו היו הרבה מדוזות בפני השטח.. קצת קשה לצלם מדוזות, אבל לסוג הזה יש נקודה שחורה באיזור מסויים בגוף, אז שימו לב לתמונה הזאת, שצולמה ליד הסירה (למזלנו אלו מדוזות קטנות מידי בשביל לגרום לנזק אמיתי) ככה בילינו גם את שאר הימים באל-נידו, והיה לנו כיף שנשארנו שם איזה חמישה ימים... באחד הימים עשינו שוב איילנד-הופינג והנה כמה תמונות משם.

אפשר להבין למה צולמו בארכיפלג הזה (בקוויט) סרטי הוליווד כולל סרט ג'יימס בונד, לא?

באחד מהפעמים שעשינו סנורקלינג ביום איילנד-הופינג שגרתי הופיע לנגד עניינו נחש שחור לבן ענקי באורך של שלושה מטרים בערך... יהיה הגון לציין שהחסרנו פעימה מליבנו.. ומתברר שהיה לנו סיבה - הנחש הזה ארסי ברמה קטלנית לבני אדם... המזל הוא שהפה שלו קטן אז הוא לא יכול לנשוך ברוב חלקי הגוף, אלא רק באזניים ובמקומות אחרים שהפה שלו מתלבש עליהם... בכל מקרה עם קצת מלח-מים מלח-מים הוא שט לו לדרכו והיה לכולנו הפי-אנד.http://en.wikipedia.org/wiki/Laticauda_colubrina

חוף בצורת נחש שמחבר בין שני איים (לכן קוראים למקום חוף הנחש)

למרות שבאל נידו החשמל עובד רק חצי מהזמן (בעיקר בלילה) האנשים מסתדרים עם גנרטורים למקררים ואין הרגשה של חוסר אמיתי, כך לדוגמא בצהריים עובר מוכרת גלידה עם עגלה מקוררת על ידי קרחיות. משום מה איתי אהב לקנות את זה בכל הזדמנות למרות שזה לא באמת טעם כמו גלידה (טוב איך אפשר באמת להכין גלידה בטעם גבינה?!)

היעד הבא שלנו היה קורון - עיר שנמצאת על אי בצפון פלאוון, מחוץ לארכיפלג בקוויט, דרך ההגעה - כרגיל - סירת בנקה שעושה הרבה רעש, רק שהפעם מדובר ב8 שעות נסיעה, בלי עצירה...הפעם כבר הבנו את הקטע ושנינו תפסנו תנומה (באמת הצלחנו להירדם) על הגגון באמצע הסירה.

באחד הימים עשינו איילנד-הופינג עם עוד 3 אנשים שאורטל פגשה בצלילה - זוג מלזי ופיליפינית, וגרמני אחד חמוד במיוחד בשם תומס. עשינו קצת סנורקלינג בעוד איזור של ספינה טבועה קטנה שאפשר לראות ממש משפת המים (את איתי זה הלהיב, את אורטל... קצת פחות), ביקרנו בלגונה מדהימה של סלעי גיר שהזכירה את האיים הקרובים לאל-נידו.. וטיפסנו באחד האיים אל עבר אגם ענקי של מים מתוקים שפשוט נוצר לו בתוך האי, ועשינו סנורקלינג באגם הזה מה שהיה מדהים לראות זה איך סלעי הגיר ממשיכים לעומק אינסופי (הייתה ראות מעולה במים!).. זה והעובדה ששרימפס צבט לאורטל בתחת... (שרימפס אמיתי, עם כל ה-20 רגליים שלו...!).
בחזרה על הסירה שתינו מיץ טבעי - קוקוס צעיר (בוקו בשפת הפיליפנים) שפשוט שותים ממנו מיץ מתוק, ואז אוכלים את הקרום הדק שלו... ממש טעים!
לארוחת צהריים - באווירת ההתנסויות החדשות - אכלנו סרטן.. עם כל הפירוק שלו!.. אמנם צריך לעבוד קשה, אבל היה טעים מאוד
את היום של האיינלד-הופינג סיימנו בסיום מושלם במעיינות חמים סמוכים לקורון, הסירה לקחה אותנו עד לשם, ונכנסנו למעיינות שמחוממים באופן טבעי, ככל הנראה מהר געש כבוי באיזור.

קורון היא בירת העולם בצלילת-הריסות! יש במרחקים קטנים מקורון צי שלם של הצבא היפני ממלחמת העולם השניה שהוטבע על ידי הצבא האמריקאי! וזה בדיוק מה שזה נשמע - בצלילה אורטל נכנסה עם פנס וכפפה אל תוך חדרים בספינת מלחמה ענקית באורך 200 מטר... וכשמשלבים את זה עם הראות המדהימה שיש במרבית אתרי הצלילה, זה ממש נותן הרגשה של ארכיאולוג ימי.אורטל עשתה יומיים של צלילה עם שלושה אתרי צלילה בכל יום, כשבמהלך היום (כמובן) עוצרים על איזה חוף באי בודד ואוכלים ארוחת צהריים..זה מסוג החוויות שאי אפשר להעביר בתמונה, אבל עדיין אפשר לנסות... זה תמונה שצילם צוללן צרפתי שצלל עם אורטל..אחת מהן מראה את אחד הסולמות על הסיפון, אפשר לראות את החיים החדשים שנוצרו על הסולם, וכך גם על כל שאר הספינות הענקיות.

בזמן שאורטל הייתה בצלילה אני (איתי) ביליתי בשיטוט באיזור העיר - בנמל הגדול עליתי על ספינת קרוז, שיחקתי קצת כדורסל עם המקומיים, וככה המשכתי ללכת עד שהגעתי לאיזור באמת מרוחק, שכנראה לא ראה הרבה רגליים של תיירים דורכות בו, וגם כפי שהסתבר לי - היה בדיוק חג כלשהו, אז כל הילדים לא היו בבית הספר. מהר מאוד הפכתי לאטרקציה המרכזית בכפר, והרגשתי כמו דודידו בסיבוב הופעות - כל הילדים התאגדו סביבי והתחילו לדבר איתי בשפה שאני לא מבין... בהתחלה היה נחמד, אבל אחר כך פשוט חיפשתי איך לברוח משם...אחרי שלרוץ בזיגזג לא עבד, למזלי מצאתי מישהי מקומית שדיברה אנגלית נורמלי, שהציעה שזוג ילדים בני 12 בערך יקחו אותי עם סירה קטנה (ללא מנוע) לגדה ממול ומשם אני אגיע לקורון. שניה לפני שאני הכנסתי את המצלמה לכיסוי העמיד-במים צילמי עוד תמונה של כל הילדים, כשברקע הסירה הקטנה שעליתי עליה (אפשר לראות גם את המקומית הנחמדה שעזרה לי בצד שמאל) אחרי שנתתי לילדים טיפ בשווי של 2 שקל והם היו מאושרים עד הגג, הצלחתי לקחת מונית חזרה. המונית בפיליפינים זה בעצם אופנוע שחיברו לו סירה ענקית.. זה נקרא טרי-סייקל בספת המקומיים, וזה נחמד לראות איך כל נהג טרי-סייקל נתן אופי לכלי הרכב שלו.. משהו שמאוד מייחד את הפיליפינים.האח הגדול של הטרי-סייקל הוא הג'יפני - אוטובוס שהגדרה שיותר תואמת לו זה מקרר עם גלגלים.. בשעות העומס רואים מלא מקומיים על הגג ומסביב נתלים עליו... לא יצא לנו לרכב על ג'יפני עד שנגיע למנילה (פרטים בהמשך..)

הדת הנפוצה ביותר בפיליפינים היא הנצרות.. עם כל הזרמים הידועים ועוד זרמים שלא הכרנו בכלל. האנשים היו דתיים מאוד... הכנסיות היו ממש המרכז של העיירות שביקרנו בהם.מצחיק שאחרי שסיפרנו לכמה וכמה אנשים שפגשנו שאנחנו מישראל הם נתמלאו חיוך, והתרגשו לדבר עם העם הנבחר.. העם שאלוהים בכבודו ובעצמו מגן עלינו מכל אויבנו בגלל שאלוהים אוהב אותנו מאוד... בדרך כלל בשלב הזה לא ממש ידענו איפה לקבור את עצמנו.. אז סתם חייכנו חיוך דבילי והתרחקנו לאט לאט..

ביום נוסף שאורטל נסעה לצלילה אני (איתי) החלטתי להשלים עוד פער וללכת לדוג עם מקומי.. הדבר הכי קל היה להיעזר באותו מקומי שלקח אותנו לאיילנד הופינג (בחור שמנמן וחביב בשם לואי) שהסכים לקחת אותי.. ותוך שעתיים בערך מצאתי את עצמי בלב ים עם לואי ואחיין שלו דגים עם חוט וכרס בלבד. אחרי כמה דקות אתה כבר מבין את העניין, ואיזה חלק מהעניין הוא פשוט לחכות... אבל עדיין הצלחתי לתפוס 3 דגים באותו יום - אחד קטן מידי והוא הוחזר למים, אבל אחד שהוא נחשב למעדן עבור המקומיים ונקרא לפו-לפו...הו הא!אחרי הדיג היה לי עוד זמן לטפס על ההר הקרוב ולצלם את קורון מלמעלה בשעות השקיעה

כמעט נגמר... נשאר לנו רק עוד לילה אחד לבלות בבירה - מנילה (הדרך היחידה שהטיסות הסתדרו)

מנילה התגלתה במלוא עוצמתה כשהנהג מונית ניסה לגבות מאיתנו מחיר פי 5 ממה שהוא היה צריך (שילמנו לו רק פי 2 אחרי התווכחות קלה), אבל הגענו למלון שהיה באיזור נחמד.. הסתובבנו קצת בעיר על כרכרה עם סוס, שגם ניסתה לרמות אותנו (בהתחלה סיכמנו על המחיר - 20, ובאופן מפתיע כשנהג הכרכרה ביקש את התשלום הוא התפלא איך לא הבנו שהוא התכוון ל20 דולר ולא פזו), אבל הפעם הוא קיבל את אורטל עצבנית, ולא לקח הרבה זמן עד שהוא לקח את התשלום בפזו ונס לדרכו.ביום למחרת, במעט שנותר לנו עד הטיסה בצהריים החלטנו שאנחנו חייבים ללכת לראות קרב תרנגולים לפני שעוזבים. רכבת וטרי-סייקל הובילה אותנו לזירה המקומית, ואחרי תשלום סמלי של 100 פזו (8 שקלים בערך) היינו בפנים. הדבר הזה הוא ממש כמו הספורט (והקזינו) הלאומי - האנשים מאמנים את התרנגולות כל החיים שלהם לרגעים האלה.דקות לפני הקרב רופא מוסמך מרכיב על אחת מרגלי התרנגולות סכינים ענקיות, ככה שבטוח שיהיה מנצח אחד לקרב...שניות ספורות לפני הקרב מתחילים ההימורים - צעקות מחרישות בין האנשים שסובבים, כשאנחנו מנסים להבהיר לכל מי שמסתכל עלינו שאנחנו לא רוצים להמר..בו בזמן יש תרנגול בלי סכינים על הרגליים שמשלחים אותו בשני המתחרים בשביל לחמם אותם (לוקחים אותו לפני שהוא יקבל משהו).ואז כשהגיע הקרב הייתה אווירת מתח שממש שקולה לרגעי שיא בספורט - התרנגולים רוקדים אחד ממול השני, ואז הופעים לכדור נוצות ענקיאחרי שזה קצת נרגע השופט מרים את שני התרנגולות באוויר ומניח אותן על הקרקע, כשברור שהתרנגול שלא קם הוא המפסידבסך הכל הקרב לא ארוך, משהו כמו דקות ספורות לכל היותר...במקרים רבים גם המנצח לא שורדהמומים ממה שראינו (וגם, קצת, מהעובדה שנהנינו) מיהרנו להגיע לשדה תעופה לטיסה להוואי... (האמת גם קצת התרגשנו לבלות עוד שעתיים בטוקיו, בקונקשן)..נפרדנו בברכות סלמאת (בשפה המקומית המשמעות היא.......... תודה) ולהתראות.ללא ספק אנחנו עוד נחזור אל הפיליפינים (ריד מיי ליפס)

מהחופים של הפיליפינים, אל החופים של הוואי...

איתי ואורטל