Carretera Austral

מעלילות הפרקים הקודמים: אז הנה אנחנו באל צ'לטן, עיירה תיירותית ומלאת רוחות, אחרי הטרק לפיץ רוי.. יוצאים לקראת חציית הגבול אל צ'ילה בדרך הלא-שגרתית הכוללת חציית 2 אגמים וסוס שיעזור לנו ללכת את המרחק שביניהן.יצאנו בבוקר על מיניבוס שלוקח תיירים אל האגם הראשון - לאגו-דל-דסיירטו. איך שהגענו הבנו שהתוכניות שלנו כבר משתנות כשהסירה הראשונה לא תצא בגלל רוחות. אחד מהאנשים שהיו באיזור הציע לנו את הרעיון המקורי של ללכת במסלול שעוקף את האגם בצידו ולעשות את זה ברגל במקום על הסירה.. בלי הרבה לחשוב על העניין, ומעדיפים שלא לחכות לסירה הבאה (שיכולה גם להתבטל) וכך לסכן את המעבר גבול כולו (הסירה לחציית האגם השני עוברת רק פעמיים בשבוע) החלנו את הצעידה, אל עבר הקצה השני של האגם, בחציית גשר עץ שהיה הגשר הראשון והאחרון במסלול...ההליכה הייתה משהו שלא נשכח עוד הרבה מאוד זמן - עליות ומורדות בגשם שוטף עם התיקים מלאי הציוד (וכיסויי גשם שלא עובדים), בדרך ללא אנשים בכלל (למזלנו המסלול המשיך במקביל לגדת האגם), ולעיתים היו נהרות ללא גשרים שהיינו צריכים לפענח איך עוברים אותם, עד לשלב שבו הבנו שהגרביים שלנו רטובות לגמרי ונכנסנו לאחד מהנחלים שהגיע לנו עד לגובה ברך... הליכה של 5 שעות, שמאוד שמחנו שהגיעה לקיצה עם ההגעה לבוטק'ה קטנטן שבו אמורים להחתים את הדרכון הארגנטינאי (למרות שהגבול נמצא רק בהמשך, אחרי שעתיים נוספים של טרק ביער שמו את נקודת הביקורת ממש על שפת האגם... יותר פשוט, לא?)הצרות לא עצרו שם, שכן הסוס שהזמנו עוד מבעוד מועד היה אמור להגיע לשעה המתאימה לשעה של ההגעה של הסירה, שבוטלה, לכן נשארנו שם בחוץ מחכים לנס.. שבאמת קרה.. והאיש עם הסוס הגיע כי הייתה הזמנה נוספת של זוג הולנדים, ואז גם גילינו שההזמנה שלנו בכלל לא הגיעה אליו... מאושרים ושמחים השארנו לו את התיקים שלנו (שילקחו על הסוס) והתחלנו לצעוד לעבר החווה שלו שהיא נמצאת כבר בשטח צ'ילה... הליכה של שעתיים שהייתה הרבה יותר קלה מהקודמת, למרות שעדיין היינו רטובים למדיי. בסוף בילינו את הלילה עם האיש הזה בבית עץ מתפרק שהיה במרחק של שעתיים הליכה מביקורת הדרכונים הארגנטינאית ושעתיים הליכה מביקורת הדרכונים הצ'יליאנית - למעשה ממש בשום מקום! (בספרדית הבית הזה נקרא ¨רפוחיו¨ שהתרגום הישיר של זה לעברית הוא ¨מקלט¨, וזה אכן הרגיש ככה...) ברפוחיו נהננו מתנור שעובד על הסקה ששימש גם לייבוש הגרביים ושקי השינה שנרטבו...ביום השני השלמנו את ההליכה לנקודה שאליה אמורה להגיע הסירה השניה, שגם היא (איך לא?!) נדחתה ליום שלמחרת.. לכן נשארנו לילה נוסף בבית של משפחה צ'יליאנית שחיה שם באמצע שומקום.. קצת לפני שהגענו אליהם החתימו לנו גם את הדרכון עם חותמת צ'ילה.ההפתעות לא נגמרו שם - הסירה במקום לנסוע ישר ליעד נסעה לאי בודד, והורידה איזה 5 אנשים שהתחילו לתפוס כבשים ולהביא אותם אל הסירה קשורות בידיים... מסתבר שהם פשוט לקחו אי ונותנים לכבשים שם להתרבות ומידי פעם נכנסים ולוקחים את כל הקטנים...שהם טעימים יותר לאכילה. רק חבל שההרפתקאה הזו שלהם עלתה לנו בעוד 7 שעות של לשבת בסירה מתנדנדת. אז הנה סוף פרק א' בסיפור - אנחנו נוסעים לוילה אוהיגינס, הישוב הדרומי ביותר בקרטרה אוסטרל (הכביש הגיע אליו רק בשנת 2000) כשאנחנו על סירה עם מלא כבשים מבוהלות..

וילה אוהיגינס הוא מקום מת, כמעט שלא רואים אנשים ברחובות, והמעט שרואים מציגים מבט של "למה התעוררתי הבוקר??".. הממשלה מסבסדת לאנשים האלה כמעט את הכל בשביל שהם יגורו שם, ואז יהיה לצ'ילה סיבה לטעון לאחזקתה בשטח. מעבר ללעלות לתצפית יפה על האגם, הישוב, ועמק יפה, עשינו שם את הפרוייקט המוצלח ביותר שעשינו זה זמן רב, שדרש את מירב הידע שאורטל צברה באוניברסיטה בניהול פרוייקטים - הכנו לעצמנו המבורגר כפול בלחמניה עם גבינה, ביצת עין ובצל מטוגן מלווה בסלט ישראלי ליד...

הקרטרה אוסטרל היא דרך ארוכה למדיי שמכסה שטח נרחב בצ'ילה שמלא בעיירות ופארקים יפים.. כבר בווילה אוהיגינס פגשנו כמה וכמה אירופאים שבאים לעשות את הדרך הזו באופניים.. (רובם מטיילים למשך חצי שנה ויותר).

כמה ימים אחר כך יצאנו אל היעד הבא שלנו - עיירה קטנה בשם טורטל, שבנויה כולה מעץ.. הרחובות הם למעשה גשרים מעל הים.. משהו באמת לא נורמלי.. גם שם הייתה את אותה אווירה עצלה של וילה אוהיגינס, אבל הנוף והאווירה הפסטורלית פיצו על כך.. עשינו קמפינג בחוף ממש בסוף של העיירה, עם כמה כלבים חברותיים במיוחד ופגשנו משפחה של ארטיזנים צ'ילאנים מהצפון שבאו לטייל באזור, הצטרפנו למדורה שלהם ודיברנו איתם קצת על אה ודה.

היעד הבא שלנו - פוארטו ברטרנד.. עיירה קטנה על גדות של לגונה כחולה ויפיפיה, שם עשינו קמפינג ממש על החוף שנושק ללגונה... וגם ניצלנו את ההזדמנות לשכשכך רגליים במים הקפואים.. (בניגוד לתוכניות השכשוך הפך לטבילה, עקב אילוצי טמפרטורה...)

היעד הבא - ריו טרנקילו.. בדרך לשם פגשנו איש מוזר ביותר - צ'יליאני שמטייל 40 שנה (כולל ביקור בארץ ישראל והתנדבות בקיבוץ כפר בלום..) ואנחנו חשבנו שאנחנו מטיילים הרבה זמן.... בריו טרנקילו יש הרבה ישראלים, ואנחנו, כישראלים מן המניין, עשינו את מה שכל ישראלי עושה בריו טרנקילו - מתקמבן עם קבוצה והולך לראות מנהרות שיש... היה מראה יפה למדי של מערות שהמים חצבו בסלעים בגווני אפור - דיי נחמד.. הדרך חזרה מהמערות דמתה לסיבוב בספינת פיראטים בלונה פארק..

עצירה הבאה שלנו - וילה קסטילו... פה התחלנו לראות שאנחנו קצת מיצינו את אווירה הנכאים הכבדה ששוררת בעיירות הצ'יליאניות האלה ואת כל הרעיון של לעצור במקום חדש, לבשל אוכל לעצמנו, לחכות לתחבורה שעות, ולקרוא רוב הזמן ספר.. החלטנו לקצר עניינים ולדלג על הרבה אתרים בדרך ולהגיע אל העיר הגדולה היחידה על הקרטרה אוסטרל - קויאיקה.בקויאיקה התאוששנו עם ביקור במסעדה שם ניסינו את הכבש הצעיר שהיה שומני ביותר אך טעים לא פחות, הרבה פאסט-פוד צ'יליאני (שהיה בעיקר קומפלחו - נקניקיה עם עגבניות ואבוקדו), שימוש שופע באינטרנט, ולא הרבה מעבר לזה... בגלל שנשארנו עם תחושת המיצוי מהקרטרה פיתחנו חיבה עזה אל יעד חדש שמצאנו בלונלי פלנט - מדבר האטאקאמה בצפון צ'ילה שלא ממש היה בתוכניות עד כה.. ומקויאיקה גם לקחנו אוטובוס שעשה בדוך חלק גדול מהקרטרה (שכלל הרבה דברים שתכננו במקור לראות) ונסענו היישר לפוטלפו - ומשם חצינו את הגבול אל עבר ארגנטינה - אל ברילוצ'ה - בירת הסטייקים והשוקולד של דרום אמריקה.

איתי ואורטל