צפרדע בבלנדר

הקבלת פנים הראשונה שלנו באקוודור לא הייתה חמימה במיוחד - אחרי יומיים של נסיעה ממונית למונית בפרו קיבל את פנינו כלי הרכב החדש, מעיין מכונית ספארי פתוחה לנסיעה קופצנית ומאובקת של שעתיים בערך.
בסוף הגענו לכפר שנקרא זומבה וחיכינו לאוטובוס אל עבר היעד הסופי שלנו (סוף סוף) - וילקבמבה.





וילקבמבה היא עיירה שידועה מאוד באריכות השנים של תושביה ותושבי הכפרים השכנים. התבצעו כמה מחקרים במקום על האקלים, איכות המים וכו'.. ומצאו שזה אחד המקומות הטובים בעולם להאריך בו שנים. באמת כשמסתובבים שם רואים אנשים בסביבות המאה שעדיין מתפקדים, מקפצים ועובדים. כל זה הוביל לקהילה היפית אירופאית שהשתקעה במקום ופתחה עסקים שגורמים למקום להרגיש כמו משהו שהוא לא האקוודור שציפינו.


אנחנו בעיקר ניצלנו את המקום הזה למנוחה, והרבה ממנה. היינו בוילקבמבה 5 ימים, שבהם עשינו רק דבר אחד חוץ מלאכול עוגיות - טיול סוסים.

נמשכנו מאוד לרעיון של טיול סוסים בהרים הירוקים שמקיפים את וילקבמבה, בעיקר אחרי שראינו שהסוסים עצמם שמורים ממש יפה, ללא חבלות, ומאוד מטופחים. עלינו על הסוס ומהר מאוד הבנו את גודל הטעות שלנו - חוויה שמזכירה את הבדיחה של הצפרדע בבלנדר... הוקפצנו רוב הדרך... החלקים שהסוס לא הלך מספיק מהר בשביל להקפיץ אותנו אז זה אומר שהייתה עליה רצינית או ירידה רצינית, וזה היה הזמן לעצום עיניים, להחזיק חזק, ולקרוא "אמאאאא".


אחרי שעתיים של עליות רבות הגענו אל היעד - מפלים יפים מאוד בתוך סבך ג'ונגל, אכלנו שם בננה.
אחרי שחזרנו היה לנו תירוץ מושלם לנוח עוד יומיים ולא לעשות כלום.



מצחיק איך שבמקום שמאריכים בו שנים, דווקא אנחנו הפכנו לזקנים במהירות בזק.

ממשיכים צפונה באקוודור...

אין אין אין כמו וילקבמבה
אורטל ואיתי

שוב ארכיאולוגיה ושוב בעיות בבטן

נסיעת לילה והגענו לעיר צ'אצ'אפויאס. העיר נמצאת באיזור עם אקלים מעורב - אמנם בהרי האנדים בגובה 2000 מטר אבל ביערות-עננים, ככה שהכל הרבה יותר ירוק מהרגיל, ולכן עקרונית האיזור נחשב לחלק מאיזור האמזונס של פרו.גם כאן כמו בכל פינה בפרו, חיה תרבות גדולה ועשירה לפני האינקה ושמם גם הוא צ'אצ'אפויאס (כינוי שהצמידו להם האינקה אחרי שכבשו אותם שמשמעותו "אנשי העננים").

אבל כל זה לא מעניין שיש לך בעיות בבטן.
וזה מה שהיה לאיתי.

לכן במשך היומיים הראשונים עשינו הרבה כלום וקצת להסתובב בשוק ולקנות ירקות לסלט (בשביל אורטל... איתי אכל רק אורז ולחם).

זה הנוף העירוני של העיירה שראינו מהחדר שבמלון
אחרי שלושה ימים שהעניינים התייצבו קצת ביקרנו באתר ארכיאולוגי נחמד שהוא למעשה סרקופגים שנבנו על צלע הר שבהם נקברו אנשים חשובים. לפי הצורה של הסרקופגים אפשר לראות כמה הצ'אצ'אפויאס היו שונים מהפרואנים - הם היו הרבה יותר גבוהים, לבני עור, ויש עדויות שהם היו בלונדינים.

רצינו קצת גיוון מארכילוגיה (בטח גם אתם..) ולכן יום למחרת נסענו לראות את המפל השלישי בגודלו בעולם - מפל גוקטה. באופן מפתיע המפל הזה נמדד רק ב2004, ולכן הוא אתר תיירותי חדש.תכננו לעשות את המפל עצמאית ללא טיול מאורגן, והמזל שיחק לטובתנו והגענו מהר מאוד אל העיירה שממנה מתחיל המסלול, והתחלנו ללכת ממש מוקדם, לבד לגמרי. כבר מהעיירה היה אפשר לראות מרחוק את המפל העצום.

אחרי הליכה של שעתיים ביערות טרופיים עם הרבה בוץ הגענו אל המפל, כמו אל מקום קסום, ושוב היינו לגמרי לבד. המפל עצמו לא מכיל הרבה מים ולכן מושפע מהרוח, מה שנותן למים מעיין צורות מיסטיות כשהן נופלות את המרחק העצום הזה (כמעט 800 מטר).

אבל את הדבר הטוב ביותר שמרנו לסוף (חוזרים לדבר על ארכיאולוגיה..) - מבצר קוולאפ הוא מבצר שבנו אנשי הצ'אצ'אפויאס על פסגה של הר. מדובר באתר ארכיאולוגי עצום שכאשר הוא תפקד במלואו מעריכים שהייתה בו כמות אבנים השקולה לפי 3 מכמות האבנים בפירמידה הגדולה של גיזה במצרים!השכמנו קום בשביל לקחת מונית בדרך למבצר, ובילינו כמה דקות טובות עם עוד זוג מקומיות, זוג תיירים וכמה נהגי מוניות מנסים לפצח את פלונטר האינטרסים של כולם (יותר מידי מחשבה בשביל 5 בבוקר)... בסוף נדבקנו לזוג תיירים נחמד שרצה להגיע לעיירה קרובה... אפילו הסתבר שיש להם גם כרטיס וון וורלד.

הנסיעה הייתה איומה, 3 שעות בדרך מפחידה ובוצית.. אבל כשהגענו הסתבר שהיינו התיירים הראשונים ליום (זה לא כזה קשה להיות פה לבד, מבקרים בו בסביבות ה-10 תיירים ביום, והמקום דיי גדול...).

הכניסה למבצר היא דרך עלייה צרה ומתפתלת - ארכיטקטורה צבאית שמכריחה את היריב להיות פגיע מאוד..

בתוך המבצר יש כמה מפלסים והרבה הרבה שרידים של בתים עגולים (הבניה הטיפוסית של הצ'אצ'אפויאס). על חלק מהבתים היה אפשר לראות שרידים של עיטורים פשוטים

אחרי הליכה של שעתיים בתוך המבצר הגענו אל הקצה שלו למבנה ששימש כמקדש ונמצאו בו שרידים של הקרבת קורבנות

זהו, סיימנו עם פרו.. התחלנו במסע חציית הגבול אל עבר אקוודור... עצירת לילה בעיירה קטנה, ויום למחרת אחרי כמה שעות היינו בגבול פרו-אקוודור שהיה למעשה גשר...
צ'או פרו, הולה אקוודור

אורטל ואיתי

חתיכת פרזיט

הנסיעה לצ'יקלאיו לא הייתה יכולה להיות יותר גרועה. איתי לא הפסיק להקיא, אפילו מים. ככה שכשהגענו היה מעט ספק לאן הולכים - למיון. אחרי אינפוזיה וכמה בדיקות נמצאה הסיבה לעניין - פרזיט שפיתח קהילה ענפה ומשגשגת בבטן של איתי. לפי וויקיפדיה, להלן תמונה של היצור המיקרוסקופי
http://en.wikipedia.org/wiki/Giardiasis

וזה הקיא הירוק של איתי









בכל אופן, הטיפול היה פשוט - 2 כדורים גדולים, וכבר שוחררנו לדרכנו באותו היום, תחת משטר אורז-לחם-ומים קפדני. לקחנו את הדברים באיזי מאותו רגע, ובעיקר ביקרנו במוזיאונים.
המוזיאון הראשון הוא ליד אתר הקברים של סיפאן, מלך מתרבות המוצ'ה. אתר ארכיאולוגי שידוע מאוד בכמויות הזהב והאומנות שבו (תמיד משווים אותו לקבר של תות-אנך-אמון במצרים).. כמובן שכל הממצאים כבר הועברו למוזיאונים ונשאר רק בורות גדולים.המוזיאון שבאמת היה שווה הוא מוזיאון אחר שהלכנו אליו ביום שלמחרת - כבר מבחוץ אפשר לראות עד כמה המוזיאון הזה מושקע..
בפנים יש מיצגים ממש מדהימים של אומנות, אולי אחת ממיצגי האומנות העתיקות שאפשר למצוא בעולם - כל מיני שילובים בין אדם לחיות אחרות, והכל בעבודות זהב ברמה ממש גבוהה.. בין היתר יש שחזורים של הקברים עצמם, ומוצגים גם המומיות של המלך עצמו.יותר מאוחר עוד הספקנו לבדוק מוזיאון נוסף של תרבות אחרת בשם סיקאן, היה מעניין אבל היה הרבה פחות טוב מהקודם..

זהו, אחרי הרבה אורז, אנחנו ממשיכים חזרה לג'ונגל של האנדים (מסתבר שיש כזה דבר) - לעיירה עם שם קראנצ'י במיוחד הנקראת צ'אצ'אפויאס.
ברוך בורא האורז-לחם-ומים

אורטל ואיתי

תרבויות עתיקות בחוף הצפוני של פרו

טרוחיליו היא עיר גדולה על החוף של צפון פרו. הגענו לכאן בציפיה לפגוש את המארחת שהכרנו דרך האינטרנט, ובגלל שהגענו מוקדם מידי מצאנו את דוכן האישה-המבוגרת-שמכינה-סנדוויצ'ים הקרוב והתפנקנו על סנדוויצ'י אבוקדו לפתוח את הבוקר.

כמו תמיד לא ממש ידענו למה לצפות, והעניינים התחילו להיות מוזרים במיוחד כשהמונית עצרה מול בית ממש ישן, ואחרי שפגשנו אותה הבנו שיש לה חברה קטנה, ובשביל לעזור לנו היא תצרף אלינו את המזכירה שלה למשך היום על תקן מדריכה (הא?!?).

היעד הראשון עם המדריכה המאולתרת הייתה עיירת הנופש הוואנצ'אקו קצת צפונית לטרוחיליו. זו עיירה שמושכת המון תיירות חוץ, אבל 0 תיירות ישראלית (כמו עוד כמה מקומות בפרו..) עיקר האנשים באים לכאן לתפוס גלים. מה שקיבל את פנינו זו סופת אבק ענקי שכיסתה את העיירה, והפריעה לראות אפילו דברים קרובים... טיילנו על מזח ארוך וצפינו באנשים דגים, אבל בקושי היה אפשר לראות את האוקיינוס..אטרקציית תיירים מאולתרת היא לעלות על סירת דייג מסורתית שעשויה מטוטורה (אותו חומר שעשויים האיים באגם טיטיקקה)... צורת הבניה של הסירות השתמרה בין הדייגים המקומיים עוד לפני תקופה האינקה.. איתי החליט לנסות את העניין, כמו תייר למופת.בגלים ענקיים להיות על הסירת קקמייקה הזאת לא היה עניין פשוט, והיו רגעים שהוא פילל לסיום האטרקציה הזאת, אבל בגדול היה כיף...

ביעוץ מהיר החלטנו לסיים את היום מוקדם ולשחרר את המדריכה שלנו (את שאר האטרקציות נשלים בהמשך), אבל לפני זה לקחו אותנו למסעדה מקומית לנסות סביצ'ה - דג נא שמוגש בתחמיץ. היה ממש טעים, באופן מפתיע... טעם מאוד לימוני, והדג לא מרגיש נא בכלל (האמת שהלימון די בישל אותו). חזרנו למסעדה הזאת לבד יומיים אחר כך..

בערב רוזי (המארחת שלנו) לקחה אותנו ליציאת לילה ארוכה - 4 מקומות בלילה אחד (בגיל המופלג שלנו, נשמע כמו משימה בלתי אפשרית). התחלנו בבר מגניב שמייצר את הבירה באותו מקום (אפשר היה לראות את החביות הענקיות) וטעמנו בירה על בסיס תפוזים (מעניין במיוחד), המשכנו לבית קפה עם הופעה מוזרה של זמר שהוריד חולצה באיזשהו שלב והפך את הכל ליותר מידי מביך, עוד דיסקוטק נטוש, ולסיום - מסיבת מוזיקה פרואנית חיה, שלאט לאט התברר שכמעט כל קהל היעד חוץ מאיתנו הוא הומו, לסבית, או קוקסינל. (הא?! הא?!)

יום שאחרי מתעוררים מאוחר, והולכים לקניון לאכול מזון מהיר (תחביב שזנחנו קצת), בהתחלה הסתובבנו עם רוזי וידיד שלה, אבל אחר כך המשכנו לבד, ואפילו המשכנו עצמאית לקניון השני בעיר.

יום למחרת אנחנו לבד, אמורים לפגוש זוג חברים מספרד שפגשנו בברזיל ושמרנו איתם על קשר. אבל - זכינו להברזה (מסתבר שהאוטובוס לילה שלהם התקלקל בדרך). המשכנו בתוכניות המקוריות שתכננו לעשות איתם - 2 אתרי ארכיאולוגיה.

האתר הראשון שביקרנו בו הוא מקדש הירח של תרבות המוצ'ה. זה היה אחד מהאתרים המרתקים ביותר שהיינו בהם - מקדש שבנוי שכבות שכבות (לפי תקופות זמן), והרבה ידע שנצבר על התרבות הזו ששימרה את חיי היום יום שלה על הקרמיקה... בין היתר נשתמר במקדש ציור צבעוני לגמרי של האל הגדול שלהם.. בנוסף אפשר לראות ציורים גדולים של האל עם ראשים ערופים (מעיד על מנהג ההקרבת הקורבנות שלהם).





משם לקחנו מונית על העבר השני של העיר, שם לא רחוק שוכנת עיר שלמה בחימר. העיר ידועה בשם צ'ן צ'ן והיא של תרבות יותר מודרנית מהמוצ'ה (אבל עדיין עתיקה יותר מהאינקה) בשם צ'ימו. בעידן ההוא עיר שכזו הוא ממש פלא, וגם היום, להסתובב בעיר שתוכננה לפני כל כך הרבה זמן היה מאוד מעניין... אם כי לא הרבה השתמר (זה בסך הכל בוץ!), אז היינו צריכים קצת דימיון. מה שכן השתמר בצורה נפלאה זה העיטורים על קירות הבוץ שכללו בעיקר צורות גאומטריות חוזרות על עצמן ודמויות של ייצורים ימיים (כמו דגים וברווזים) שהיוו את עיקר התזונה שלהם....

באותו ערב הספקנו לפגוש את זוג החברים הספרדים, שבינתיים הספיקו להגיע... יצאנו לאכול פיצה ולשתות בירה.יום למחרת בבוקר המשכנו לעיר הבאה, גם היא עשירה בארכיאולוגיה - צ'יקלאיו.

אורטל ואיתי

קורדילריה דל יסראליטאס

הוואראז - עיר למרגלות הקורדילרה בלנקה - רכס ההרים עם ההר הגבוה ביותר בפרו (כמעט 7000 מטר). הגענו לעיר בלילה, ולשמחתנו מצאנו מלון בבניה (הלובי עדיין בלי טיח) אבל עם חדרים שסיימו לבנות, ככה שהיה חדש, נקי ובמחיר דיי זול.

כבר באותו יום שהתחלנו לברר על אפשרויות טרקינג באיזור (בייחוד טרקינג בקורדילרה וואי-וואש השכנה) התבררה לנו התמונה הזו - אין הרבה קבוצות שיוצאות, כל הקבוצות שכן יוצאות הם של ישראלים, והמחיר ממש אטרקטיבי (לפחות למה שהיינו רגילים)... לכן הצטרפנו לקבוצה של 6 ישראלים שכבר סגרו על טרק של 9 ימים בוואי-וואש ליום המחרת.

השישה הם:

• דור ונינה (זוג שהכירו בטיול)


• גיא מהרצליה (התימני הגבוה)


• נוי מרמת השרון (הבלונדינית)


• לודה מעפולה (עם קול של זמיר)


• ואופיר מצהלה (מדלג כמו איילה)

יצאנו לדרך לנסיעה של 6 שעות בדרך אל התחלת הטרק, כשבדרך עצרנו בכפר להפסקת תה.

בגלל שזה סוף עונת הגשמים הרכב לא יכל להגיע ממש עד לכפר יאמאק שממנו אמורים להתחיל את הטרק, והיינו צריכים ללכת איזה שעתיים עד אליו. כבר שירדנו מהרכב הכרנו את חמשת החמורים והסוס שיסחבו את הציוד שלנו לאורך הטרק.

ארוחת הערב החמה מוגשת אל אוהל צפוף עם שרפרפים שמרכיבים לנו כל פעם. לגבי ארוחת צהריים היו לנו קצת בעיות - מסתבר שתכננו להאכיל אותנו בסנדוויץ אחד בלבד כל יום, אבל בזכות הספרדית של אורטל וקצת שיגועים למדריך העלינו את המכסה ל-2! (יש!)

היומיים הראשונים היו ממש קלים, שניהם הסתיימו בסביבות 4 עם לא יותר מ- 5 שעות הליכה, בקמפינג באיזור ירוק וקרוב לנהר זורם (כל לילה ישנו קרוב לנהר).. אבל רק ביום השלישי התחלנו לראות משהו מההרים העצומים של הקורדילרה, ובסוף היום השלישי הגענו לתצפית מדהימה על לגונה למרגלות רכס הרים מושלג, שבמרכזו קרחון לבן-כחול... ושם גם עשינו את הלילה. צבע הלגונה המקורי היה כחול בהיר, אבל עקב מפולת שהתרחשה כמה שבועות לפני שהגענו הצבע הפך לחום-קקי...

יום רביעי בבוקר איתי פיתח שיטה חדש לייבוש הגרביים

ממש עם היציאה לדרך הוא החליק על התחת ולכלך את המכנס, מה שהוביל אותו לנקות את המכנס באגם הפסטורלי

ביום הרביעי עברנו עוד כמה הרים מושלגים ולגונות בצבעים שונים עם מים צלולים בצבעים משתנים. אחת מהלגונות נוצרה במפולת שהתרחשה רק חודש לפני שהגענו אליה (ולכן המסלול שעבר דרכה עברה לצלע ההר שליד).

בין לגונה ללגונה תפס אותנו גשם, והצטופפנו מתחת לסלע ענקי לאכול צהריים ולחכות שהוא ייחלש..

בהמשך הדרך המזג אוויר התחיל לשחק לטובתנו, נפתחו השמיים ויצאה שמש חמימה, אחרי יומיים דיי רטובים מצאנו את עצמנו כולנו נשכבים על הצמחיה ולמשך חצי שעה לא זזים ונהניים מהחמימות..

את היום סיימנו בדרך הטובה ביותר שאפשר - במעיינות חמים... יותר כמו בריכת בטון ענקית עם מים חמים שנובעים מצלע ההר ליד. להיות בטמפרטורה חמימה סוף סוף כשמסביב ניתן לראות לכמה וכמה כיוונים פסגות הרים מושלגות היה האתנחתא המושלמת... הבעיה האמיתית הגיעה כשהיה צריך לצאת ולחזור למחנה בגשם...

יום למחרת מתעוררים לאוהלים עם קרח ומתחילים ללכת לקראת יום ארוך במיוחד...

בצהריים הגענו לנקודה גבוהה ממש קרוב להר מושלג שמזכיר קרמבו, ניצלנו את המזג האוויר הטוב לעצירה איכותות.

שם התחילו הדברים להיות מעצבנים במיוחד - האפשרויות היו לעלות לתצפית סן אנטוניו (אחד מהשיאים בטרק), ואז לחזור בחושך, או להמשיך למחנה (היו האשמות הדדיות בינינו לבין המדריך מי אשם במצב, אבל זה לא באמת משנה..) בגלל שראינו שהמזג אוויר משתנה לרעה אני ואורטל החלטנו לחסוך הליכה בחושך ולחזור למחנה בדוך, ואכן עשינו זאת עם לודה ונוי. איך שהגענו למחנה ניצלנו את זה שגודל הקבוצה הצטמצם ופתחנו פיקניק שוקולד להחזיר לעצמנו את המורל (ואז שיחקנו קלפים עד שהם סוף סוף הגיעו בסביבות 8 וחצי... מסתבר שהם לא ראו הרבה בגלל עומס העננים)

יום למחרת התחלנו ללכת על צלע ואדי מלא פריחה במזג אוויר מעולה..
הגענו לכפר בתחתית הואדי שם נאלצנו להיפרד מ-30 סול! והכל באווירה מגעילה של "תשלום פרוטקשן", ניסינו לא להתעצבן מהעניין יותר מידי ולהמשיך את המסלול... שהיה עליה כל הדרך מאותו רגע... אבל האמת שהגענו מהר הרבה יותר ממה שחשבנו (מסתבר שיש הבדל גדול בין עליה בגובה 3000 לעליה בגובה 4000) והיינו במחנה בסביבות 2! מה שהשאיר הרבה מאוד זמן שוב - לשחק קלפים...

יום אחד לפני האחרון, עולים ויורדים במסלול נחמד, בדרך עוברים לגונה ממש נחמדה

בגשם שוטף הגענו אל הר עצום עם קרחון ולגונה מתחת, עקרונית זו הייתה אמורה להיות נקודת הלינה שלנו, אבל בגלל שהלגונה הייתה מוצפת אז המשכנו ללכת שעה למחנה.

בדרך היה נהר שהיה מלא יותר מהרגיל, מה שהשאיר לנו 2 אופציות - להוריד נעליים ולעבור במים הקרים, או לעבור על הסוס... אני ואורטל וכמעט כל השאר בחרו באופציה השניה... הסוס היה נגד אבל היה במיעוט.
יום אחרון! - מתעוררים למבצע צבאי... מתעוררים בשלוש בבוקר ומתחילים ללכת בארבע! אחרי שעה וחצי של הליכה עם פנסים ומספרי ברזל התחילה הזריחה, ונהננו ממראה נטול עננים של כל האיזור, ובמיוחד של ההר שהיינו אמורים לישון למרגלותיו אתמול...ככה השלמנו מסלול וחזרנו לכפר הראשון שבו התחלנו (יאימק), ומשם הייתה לנו הליכה של עוד שעתיים עד לאוטובוס קטן שלקח אותנו עד לכפר אחר שממנו כבר היה אוטובוס גדול... בשעות הערב הגענו לוואראז ולמקלחת המיוחלת. נפגשנו עם שאר הקבוצה במסעדה לא רעה בכלל (אל הורנו) ואכלנו פסטה ממש לא רעה (חזרנו למחרת לנסות את הפיצה...)

נשארנו בוואראז יום נוסף על מנת לראות אתר ארכיאולוגי מפורסם בשם צ'אבין-דה-הואנטאר של תרבות הצ'אבין. אחד מהמיצגים החשובים באתר הזה הוא פלטת אבן עם ציור של האל של התרבות, והוא התגלה באחד מהבתים של המקומיים כשולחן, כשאורח ניגב את הידיים שלו מתחת לשולחן והרגיש משהו בין האצבעות (אפשרי רק בפרו!)

האתר עצמו מאוד עתיק - 3500 שנה, אבל עדיין השתמר לא רע, אפשר היה ממש לראות את הרחבה הטקסית, ולהסתובב בתוך המקדשים העתיקים. האמת שהיה באתר הזה משהו מיסטי מאוד מעניין וממש נהננו בו.

אחד מהשיאים היה לראות אובליסק עצום עם ציורים של האל הראשי שלהם שבראשו הקריבו קרבנות. ממש נחמד לראות דבר כזה במקום המקורי שלו ולא במוזיאון...

עוד דבר אחד שהשאירו באותו מקום - ראש של יצור מסותת באבן מחובר לקיר החיצוני. נמצאו עוד כעשרים ראשים שהועברו למוזיאונים...

איתי חרג ממנהגו וקנה מזכרת חולצה עם הציור של האל.

מוואראז אנחנו חוזרים לגובה פני הים, שוב - בעיקר בשביל לראות ארכיאולוגיה....

איתי ואורטל